הרי בשמים קמו

דהנה בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ד פקפק שם על גוף דין זה דהיכי דבא ליד גזבר א"י לשאול דמלבד דמאי דקא' נדרים נ"ט בתרומה ביד כהן דל"מ שאלה אינו מוסכם להלכה אלא שחילק ג"כ בין תרומה להקדש ולבסוף העלה דטעמא של הסוברים דכשהוא ביד כהן או ביד גבאי א"י לישאל הוא משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אילמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר אמנם אם אין האמת כדבריו והוא משקר ובאמת אף אם הי' יודע שהי' כך ג"כ הי' נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחושדו בזה והחכם המתיר שומע דבריו ומתיר לו אבל הכהן או הגזבר אינו מחויב להאמינו ויכול לומר לו אולי אתה משקר לפי שאתה רוצה ליקח ממני התרומה או ההקדש ע"ש ולפי"ז שפיר פריך הש"ס הכא והרי הקדש אף דאית' בשאלה ויכול לפטור עצמו ממלקות ע"י שאלה ואי דנוקמי בבא ליד גזבר ז"א דהתינח לענין להוציא התרומה מיד הכהן או ההקדש מיד הגזבר שייך שפיר הסברא דאינו מאמינו שמתחרט בעיקר הנדר משא"כ לענין מלקות הא לא נוכל להלקותו מספק ושפיר הוי איתא בשאלה. אמנם לכאורה קשה מדברי התוס' פסחים מ"ו ע"ב שהקשו שם אמאי אמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה נימא הואיל ואי בעי מיתשל ותי' בתי' השני דהיכי דבא ליד גזבר ל"א הואיל וא"ב מיתשל ולכאורה לענין איסור הא יעבור כשהוא באמת מתחרט בעיקר הנדר ואיכא למימר שפיר הואיל כו' ואמאי קא' אבל אתה רואה של גבוה. אולם הדבר נכון דהא כל מה דעובר בב"י הוא רק אם החמץ הוא שלו וכיון דאפי' אם ישאל לא יוכל להוציאו מיד הגזבר דהגזבר לא יאמין לו כנ"ל וא"כ לא יוכל להיות שלו וממילא אינו עובר בב"י אמנם לד' המבי"ט הנ"ל תקשי דהתינח לאחר שאמרו חכמים דהיתר חכם בעי פתח וחרטה אבל מדאוריית' דמתיר בדיבור בעלמ' א"כ ל"ש הסברא של הנוב"י הנ"ל שהגזבר לא יאמין לו כנ"ל וא"כ אפי' לאחר שבא ליד גזבר מועיל שאלה והדרק"ל דאיך ממעטינן מקרא דלא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של גבוה הא מדאוריית' ניתר בלי פתח וחרטה ומועיל שאלה אפי' בבא ליד גזבר וא"כ נימא הואיל וא"ב מיתשל. אמנם נוכל לומר בכונת התוס' לד' המבי"ט עפי"ד דרך הר"ן בנדרים פ"ה ע"א שכ' וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות ע"ע יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ וא"י לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשל מיהו היכא דאיתשל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאתשיל הויין להו הנך פירי כאלו לא איתסרו עלי' מעולם כו' ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו ע"ע הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר כו' ולפי"ז נוכל לומר דזהו ג"כ סברת התוס' דכשמסרו ליד גזבר נהי דמהני שאלה להפקיע ממנו איסור ההקדש אבל זכות ממונו של הקדש אינו בטל וכיון דאפי' לאחר השאלה הוי עדיין ממון הקדש ואינו שלו א"כ אינו עובר עליו בב"י וממיל' אזדא לפי"ז גם קושי' המפורשים בש"ס מכות הנ"ל כמובן. וארווח לן ליישב עפ"י דברינו אלה קושי' המשנה למלך בפי"ד מה' מעה"ק שהקשה ע"ד התוס' בסוטה ו' ע"ב גבי ואלו שמנחותיהן נשרפת האומרת טא"ל ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתקדוש תיפוק לחולין אלא לבתר דקדוש אא"ב מים בודקין אותה אלמא בת מיקדש ומיקרב הוא וכי קדוש מעיקר' שפיר קדוש מש"ה נשרפת כו' והקשו התוס' אמאי נשרפת הא קיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין והקשה המ"ל דהא בבא ליד גזבר ל"מ שאלה ולהאמור ניחא דהרי כל הטעם הוא משום דע"י שאלה של זה אינו בטל זכות ממון ההקדש והתם הרי אפי' אם לא יהי' נשאל עלי' ג"כ לא יהי' להקדש במנחה זו כלום דהא מנחתה נשרפת וע"כ שפיר הקשו התוס' דישאל עלי' ותצא לחולין וכן לד' הנוב"י הנ"ל סרה מהר קושי' המ"ל הלזו כמובן: ויותר מזה נראה בדברי התוס' פסחים הנ"ל דלד' המבי"ט לא נצטרך לדחוקי ולאוקמי הא דאתה רואה של גבוה בשנמסר ליד גזבר דהרי באמת הקשה בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' ט"ו הרי קיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ הוי תמיד כנמסר ליד גזבר ול"מ שאלה ותי' דכששואל על ההקדש הא הו"ל הקדש טעות א"כ ל"ש לומר אמירה לגבוה כו' כיון דאם הוא שואל נמצא שהי' אמירה בטעות ע"ש וע' בש"ך ח"מ סי' רנ"ה וא"כ הא דהוי כנדר טעות ע"כ הוא רק כשמוצא פתח לנדרו וכמ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים בשם הרמב"ן והתינח לאחר שתקנו חכמים דבעי פתח וחרטה משא"כ מדאוריית' הא לדעת המבי"ט הנ"ל ל"ב פתח וחרטה וא"כ ל"ש להקשות דנימא הואיל וא"ב מיתשל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ הוי לעולם כנמסר ליד ההקדש ולא בטיל ע"י שאלה של זה זכות ממונו דהקדש וא"ע בב"י כיון דאפי' לאחר שאלה ל"ה דידי' ואי דא"כ אמאי אמרינן התם גבי חלה הואיל א"ב מיתשל הרי כ' התוס' יבמות צ"ג ע"א דגם בתרומה אמרינן אמירה לגבוה כו' ז"א דהא בחלה אי מיתשל הדר לטיבלי' וחייב להפריש חלה אחרת א"כ אינו מפקיע ממונו של כהן בהשאלה וא"כ הוי לאחר השאלה דידי' ולהכי שפיר קא' דעובר בב"י מטעם הואיל וא"ב מיתשל: עוד נלפענ"ד לכאורה בישוב קושי' הגדול הנ"ל ע"ד המבי"ט הנ"ל דהנה לכאורה יש לתמוה ע"ד המבי"ט מש"ס נדרים ס"ד ע"ב דר"א דייק דפותחין בנולד מדכתיב כי מתו כל האנשים והא מיתה נולד הוא והתיר הקב"ה למשה שבועת יתרו מכח פתח זה לפי שלא נשבע אלא מתוך שהי' ירא מדתן ואבירם ולד' המבי"ט דמדאוריית' א"צ כלל פתח וחרטה הא אין ראי' מהתם דאפשר אחרי שאמרו חכמים דהיתר נדרים בעי פתח וחרטה אין פותחין בנולד [והא דהוצרך הקב"ה לומר לו כי מתו וגו' היינו כיון שלא נשבע אלא משום דתן ואבירם וכיון דמתו ל"ב היתר] ועוק"ל מש"ס נדרים ע"ז ע"ב דאמרינן שם חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם ל"א כלום דתני' זה הדבר החכם מתיר ואין הבעל מתיר כו' ומבואר ברשב"ם ב"ב ק"כ ע"ב הטעם משום דבחכם ל"ש רק לשון התרה שהתיר לו האיסור ע"י הוראה וטענה גמורה ע"י חרטה שמצא ובבעל ל"ש לשון התרה רק לשון הפרה שמפר לאשתו ביום שמעו בלא שום חרטה מגזה"כ כמו הפרו את בריתי כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה ע"ש וע' בתוס' שם בתי' הב' שכתבו דגם ב"ה דרשי הכי מזה הדבר וכ"כ בש"מ שם בשם הרשב"א ותוספי הרא"ש. א"כ חזינן דמדאוריית' צריך החכם לומר בלשון התרה שהוא הוראה להתיר ע"י חרטה וא"כ נשמע דמדאוריית' צריך חרטה. וליישב כ"ז נלפענ"ד דהא דכתב המבי"ט דמדאוריית' א"צ חרטה היינו דא"צ לפרש לפני החכם שמתחרט רק דמוקמינן לי' אחזקה שבודאי כשבא לפני החכם להתיר לו נדרו בודאי הוא מתחרט בלב שלם כיון דכל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן מוקמינן ליה אחזקתו שאינו רוצה לעשות איסור לקיים נדרו ובודאי יש לו חרטה רק דחכמים תיקנו שצריך לפרש בפני החכם שהוא מתחרט ע"ד דקיי"ל דאין סומכין על החזקה היכי דאיכא לברורי שכתבו הפוסקים שאינו אלא מדרבנן אבל מה"ת סומכין על החזקה שבודאי הוא מתחרט וא"כ גם מדאוריי' התרת החכם הוא מפאת החרטה וע' במ"ל פ"ו מהל' שבועות ה"ד שכ' בשם הריב"ש שהביא בשם רבינו שמשון ז"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרת החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר דהתרת חכם כהפרת בעל ותני' אשה הפרם וד' יסלח לה. וכן הביא הר"ן בנדרים ח' ע"ב בשם רש"י ז"ל וא"כ כ"ש דנוכל לומר דמדאוריית' ל"ב לפרש חרטתו לפני החכם דמוקמינן לי' אחזקתו שאינו רוצה לעשות איסור] ואזדי הקושיות מדברי הש"ס הנ"ל וגם קושי' הגדול הנ"ל ממיל' נפל בבירא דשפיר קא' הש"ס כלום אין החכם מתיר אלא בחרטה ר"ל דכל היתר החכם הוא מצד שיש לו חרטה דמעיקר' אם מה"ת מוקמינן לי' אחזקה או מדרבנן צריך לפרש חרטתו וא"כ נעקר הנדר למפרע ולא הי' כאן איסור א"כ ל"ה זה אוסר וזה מתיר: אמנם באמת המעיין בדברי המבי"ט בתשובה שם יראה דדעתו הוא דמדאוריית' א"צ בהתרת חכם שיתחרט הנודר כלל ודמי' לנידויים וחרמות דל"ב בהו חרטה ולכאורה יש לתמוה עוד דהרי התוס' בגיטין ל"ג ע"א הקשו דאמאי נזיר שהי' שותה יין ומיטמ' למתים לוקה והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו ותי' דכמו שלא שאל עד עכשיו כן לא ישאל עוד להבא והקשה המהרש"א ז"ל דהא ודאי ישאל על נזירתו והיכן מצינו נזיר לוקה ול"ש בזה לאוקמי אחזקה ותירוצו של המהרש"א שם דחה הטו"ז ביו"ד סי' שכ"ג סק"ב וכתב הוא ז"ל לתרץ דדבר ברור הוא דמחמת יראת העונש אין לו היתר כלל לשאול על נזירתו אלא דוק' אם יהי' לו באמת פתח וחרטה מצד עצמו על הנדר וע"ז כתבו התוס' שפיר דהו"ל התר"ס דשמא ימצא פתח וחרטה דכל שאומר מצד עצמו שהוא מתחרט מעיקר הנדר אף אם לא הי' עובר עליו ונתן טעם לחזרה שלו ודאי אינו לוקה ע"ש ולד' המבי"ט דמדאוריית' ל"ב חרטה כלל א"כ הדרק"ל היכי משכחת נזיר לוקה דבודאי ילך אצל חכם להתיר לו כדי לפטור ממלקות. אולם באמת לק"מ דהא ע"כ מאי דאמרינן מדאוריית' א"צ בהתרת חכם פתח וחרטה הוי דינו כמו נידויים וחרמים דמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"ח דגם ביחיד שקיבל חרם ע"ע הו"ל כחרמי ציבור דניתרין בלא פתח וחרטה והרי מבואר שה דאין ניתרין אלא מכאן ולהבא אבל אינו נעקר למפרע וא"כ אזדא קושי' הנ"ל דא"א לפטור א"ע ממלקות כשישאל לחכם בלי פתח וחרטה דאז לא יהי' ניתר רק מכאן ולהבא ולא יופקע ממנו חיוב מלקות. ונראה שלכונה זו תסוב ג"כ דעת רש"י ז"ל בפסחים מ"ד ע"ב בהא דקא' משרת ליתן טעם כעיקר כו' מכאן אתה דן לכה"ת כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור לעולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כו' ופירש"י ז"ל יש היתר לאיסורו אף תוך זמן ע"י התרת חכם. ולכאורה הרי אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם וכמ"ש באמת בתוס' שם ד"ה וה"ה לערלה בשתים לפר"י ע"ש אולם אי נימא כד' המבי"ט הנ"ל ניחא דהא מדאוריית' החכם מתיר בלא פתח וחרטה ואינו מתיר אלא מכאן ולהבא וא"כ שפיר מיקרי יש היתר לאיסורו. ולהצעה זו תתבאר ג"כ קושי' התוס' דסוטה הנ"ל שהקשו אמאי מנחתה נשרפת למה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין ולכאורה יש להקשות על תמיהתם לפמ"ש במח"א ה' צדקה סי' ה' להוכיח מכמה דוכתי דנדר הקדש אינו ניתר בחרטה בלבד רק ע"י פתח וא"כ דילמ' הא דמנחתה נשרפת בשאין לה פתח ואי דנעשה פתח מזה שנודע לו שזינתה לאחר ההקדש הרי קיי"ל דאין פותחין בנולד שאינו מצוי וזנות לא שכיחא מכ"ש זנות בעדים ע' תוס' גיטין י"ז ע"ב ועוד הרי קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סט"ו דאין מתירין נדר של איסור וא"כ כשישאל יעקר ההקדש למפרע ועובר על איסור הכנסת