הרי בשמים קמז

חולין בעזרה דבדרך הקרבה הוי להרבה דיעות מדאוריית' ע' מ"ל פ"ב מה' שחיטה ולהאמור יהי' נכון דקושי' התוס' הוא דכיון דמדאוריית' א"צ בהתרת חכם פתח וחרטה דאחרים מוחלין לו בדיבור בעלמ' וא"כ אמאי נשרוף המנחה בכדי כיון דמה"ת אפשר למצוא היתר לההקדש ע"י והשתא ל"ה נדר של איסור כיון דאי נשאל בלי פתח וחרטה הוי' חולין רק מכאן ולהבא ולא למפרע נמצא שלא הכניס חולין בעזרה והר"ז דומה להא דא' במנחות מ"ח ע"א גבי פריקת הקדש דחולין ממיל' קא הויין [ובלא"ה יש ליישב קושייתינו על התוס' עפי"ד המח"א בעצמו שכ' שם דהיכי דאין הפסד להקדש ל"ב מה"ת פתח א"כ ה"נ לא יהי' הפסד להקדש דבלא"ה נשרפת כנ"ל ועפי"ד המח"א האלה יש ליישב קושי' התוס' ביצה י"ב ע"א תני תנא קמי' דר"י בר אבדימי השוחט ע"נ ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא כו' והקשו התוס' כיון דמוקי כב"ש נימ' השוחט עולה חובה ביו"ט לוקה דהא ס"ל וחגותם חגיגה חגיגה אין עולת ראיי' לא. ולהאמור י"ל דהרי באמת הקשה הט"א בחגיגה אמאי לוקה הא בידו ליתשל על ההקדש אמנם י"ל דילמ' אין לו פתח וא"כ התינח בעולת נדבה דאם נשאל יהי' הפסד להקדש שפיר בעי פתח משא"כ בעולת חובה תיהדר קושי' לדוכתה הא בידו לשאול על ההפקר ובעולת חובה הא לא יהי' הפסד להקדש דע"כ יצטרך להביא אחרת לחובתו א"כ ל"ב פתח אולם באמת זה טעות דהא ב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש ויש לפלפל עפי"ז בסוגי' שם אך אכ"מ]: ובמסילה זו נעלה לבאר דברי הירושלמי הובא ברא"ש נדרים פ' הנודר מן המבושל וז"ל זה הכלל הי' ר"ש אומר משום ר"י כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא במב"מ בכ"ש ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין כגון חלה ותרומה וערלה וכה"כ נתנו להם חכמים שיעור בין במינו בין שא"מ בנ"ט ואלו נדרים מה אתעביד להון כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתבר' מי עבדינן כדשיל"מ הא תני תמן שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ול"ה דשיל"מ ואית אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העוקר מכאן ולהבא שהרי הי' אסור עד עתה ואעפ"י שעוקרו מעיקרו מ"מ הי' אסור עד היום הלכך חשיב דשיל"מ ע"ש ובשיטה מקובצת שם שהביא ברייתות ירושלמיות חלוקות בזה אי נדרים חשיב דשיל"מ או לא ולהבין עיקר טעם פלוגתתן נראה עפי"מ שהובא בר"ן פ"ב דפסחים ב' דיעות לענין חמץ אי הוי דשיל"מ שיש אומרים דלהכי הוי דשיל"מ אף דלאחר הפסח עדיין אסור מדרבנן מ"מ לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו והר"ן חולק כיון דכל דשיל"מ אינו אלא מדרבנן וכיון דרבנן אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ל"ח דשיל"מ ע"ש ולפי"ז נוכל לומר דבזה מחולקין הברייתות הנ"ל לענין נדר אי הוי דשיל"מ דמ"ד דהוי דשיל"מ ס"ל דאף דחכמים תיקנו פתח וחרטה ושעוקר הנדר למפרע וא"כ ל"ה דשיל"מ כיון דנמצא שלא נאסר מעולם מ"מ כיון דמדאוריי' הוי היתר חכם מכאן ולהבא וא"כ חכמים שתיקנו דבעי פתח לא באו להקל עליו אלא להחמיר עליו ומ"ד דל"ה דשיל"מ ס"ל דכיון דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן הלכך כיון דתיקנו לכמים דבעי פתח וחרטה ושעי"ז נעקר הנדר למפרע ונמצ' שלא נאסר מעולם ע"כ ל"ה דשיל"מ: ובאופן אחר בסגנון זה י"ל דהא באמת כ' הרש"ל הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח דהיכי דמחוסר מעשה ל"ה דשיל"מ ע"ש ושאלה הוי מחוסר מעשה כמ"ש הריטב"א בחי' שבועות ד' ע"א וכ"כ הרמב"ן במלחמות פסחים פא"ע א"כ ל"ה נדרים דשיל"מ. אמנם נוכל לומר דהא קיי"ל בכתובות נ"ט כל שבידו לאו כמחובר מעשה דמי וא"כ כיון דבידו לילך אצל חכם לישאל על נדרו לאו כמחוסר מעשה דמי ושפיר הוי דשיל"מ אולם התינח לענין דאוריית' דהחכם מתיר בלי שום פתח וחרטה שפיר הוי בידו אבל לאחר שתיקנו חכמים דבעי פתח ע' בעירובין ס"ד ונדרים ע"ז דפליגי אי פותחין בחרטה ע"ש] א"כ מי יימר שימצא פתח לנדרו וזה לא הוי בידו אבל לפי הסברא הנ"ל דחכמים לא באו להקל עליו אלא להחמיר עליו א"כ אף דמדרבנן ל"ה בידו כיון דמדאוריית' הוי בידו שפיר הוי דשיל"מ והבריית' האחרת דס"ל דנדרים ל"ה דשיל"מ ס"ל כד' הר"ן הנ"ל דכיון דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן הלכך כיון דמדרבנן ל"ה בידו לא חשיב דשיל"מ ומתבאר נמי עפי"ז מ"ש הראשונים ז"ל בנדרים ט"ז שהקשו בהא דקונמות חלין ע"ד מצוה נימא דאתי עשה ודחי ל"ת דבל יחל ותי' דאיכ' ג"כ עשה דככל היוצא מפיו יעשה ודבריהם תמוהים מדברי הש"ס יבמות ה' ע"א דקא' הלכך לא גמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה מהא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו אלמ' דעשה דגילוח מצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר ומשני דאיכ' למפרך שכן ישנו בשאלה וא"כ הדרק"ל נימא דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דנדרים משום שישנו בשאלה וכבר תמה בזה הפרשת דרכים ולהאמור יתיישב שפיר דהתם ביבמות קאי על דאוריית' שפיר קא' דראשו אתי להכי להורות דדחי עשה דמצורע ל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה כיון דמדאוריית' א"צ פתח והוי תמיד ישנו בשאלה שילך אצל חכם ויתיר לו משא"כ אחר שתקנו חכמים דבעי פתח וחרטה א"כ לא הוי לעולם אפשר בשאלה דהא יוכל להיות שאין לו פתח ולא יתיר לו החכם: עוי"ל בכונת הפלוגת' שבירושלמי הנ"ל דבעל המאמר שם הוא ר"ש ור"ש ס"ל בכל מקום כל העומד לזרוק וכן כל העומד לפדות כזרוק וכפדוי דמי וכן בכל מקום שיש מצוה לעשותו אמרינן כל העומד לעשות כעשוי דמי והיינו היכי דנעשה לבסוף וכמ"ש התוס' בנ"ד ולכך ס"ל שם דנדרים ל"ה דשיל"מ כיון דנדרים מצוה לאיתשולי עלייהו לכך כשהתירו אח"כ החכם אגמ"ל דהי' עומד לכך וא"כ לא הי' אסור מעולם ול"ה דשיל"מ כיון דנמצ' שלא נאסר מעולם והמ"ד השני ס"ל דל"א כל העומד כו' ולכך עד שלא התירו החכם הי' אסור ורק אח"כ ס"ל כשהתירו החכם עוקר הנדר למפרע הלכך הוי דשיל"מ ותתיישב בזה קושי' השב שמעתת' שמעתא ו' פ"ד שהקשו לפימ"ש בתשו' מיימוני דע"כ ל"א דבאתחזק איסור' אין ע"א נאמן אלא דוק' היכא דאף לפי דברי העד מודה דמעיקר' אסור הי' והקשה מהא דא' ביבמות ר"פ האשה רבה מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות כו' קונמות אי דידי' משום דבידו לאיתשולי עלי' אי דאחר ואמר ידענ' דאיתפל מארי' עלי' היא גופה מנ"ל והתם כאיתשל מארי' עלי' הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ לדברי העד לא אתחזק איסור' כיון דלפי דברי העד לא הי' אסור מעולם ולהנ"ל מיושב שפיר דהא דא' דכשהחכם עוקר הנדר מעיקרו נמצא שלא הי' איסור מעולם זהו דוק' לר"ש דס"ל כל העומד כו' אבל למ"ד דל"א כל העומד כו' ל"א סברא זו וא"כ אזלי שפיר פירכת הש"ס התם למ"ד דל"א כל העומד כו' ובפרט בהקדש בודאי פירכת הש"ס עולה יפה כיון דבהקדש לאו מצוה לאיתשולי עלי' ואדרבא הא קיי"ל דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק כדכתיב נדרי לד' אשלם וא"כ ל"ש כל העומד כו': אמנם הא קשי' לי לפי"ד הרשב"א בתשובות המיוחסות הובא בשעה"מ פ"ו משבועות שכתב דכל נדר שנדר שלא מחמת עצמו אלא מחמת קנס קיל משאר נדרים וניתר ע"י חרטה דהשת' והביא ראי' מגיטין ל"ה וליחוש דילמ' אזלה לגבי חכם ושרי לה דההיא ודאי ע"י חרטה דהשת' הוא דאי לא היתה נודרת לא היתה נוטלת הכתובה ע"ש וא"כ שפיר מצינו זה אסור וזה מתיר כגון שנדר שלא מחמת עצמו דאז יוכל ליתשל בחרטה דהשת' וא"כ ל"ש תי' הש"ס כלום אין החכם מתיר אלא בחרטה ופירש"י ונמצא שלא הי' כאן איסור כלל דהא בכה"ג אין החכם עוקר הנדר מעיקרו כמ"ש בשעה"מ שם וכן צ"ע ע"ד תשו' הרשב"א מהא דקא' בש"ס מכות הנ"ל מידי דאית' בשאלה לא קתני ופי' הריטב"א דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל ע"ש ולהרשב"א הנ"ל הרי הי' יכול למיחשב בכגון שנשבע שלא מחמת עצמו דניתר בחרטה דהשת' מכאן ולהבא ול"ש לומר נמצא שלא הי' כאן לאו כלל ויש ליישב] אמנם יש לומר וליישב ד' הרשב"א דהנה הרש"ל בחידושיו בגיטין שם הקשה על פירכת הש"ס הרי נדרים כו' ונ"ל קושי' דחיקא הוא שהרי דוק' זה אסור וזה מתיר בענין אחד קאמר שהכל מאישות שהא' אוסר באישות והב' מתיר באישות כמו שפירש"י משא"כ בנדרים שזה אוסר עליו והחכם בא להתיר בשלמ' גבי יבמה איכא למימר נמי כה"ג שהיבם מתיר באישות כשיבם אותה פקע זיקת היבום עכ"ל. אולם אפשר לומר דקושי הגמ' הוא דהוי חדא עניינא שזה אוסר עליו בדיבור בלחוד וזה מתיר לו בדיבור בלבד ואינו דומה להא דאמרינן בקידושין ה' ע"א מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד דהכא אין המכוון רק שבעינן שזה אוסר זה מתיר ופריך שפיר מנדרים. וא"כ לפי"ז משני שפיר כלום אין החכם מתיר אלא בחרטה ואי דמשכחת בענין שניתר בחרטה דהשתא וכנ"ל ז"א דעכ"פ שוב אין דומה ההיתר להאיסור כיון שאין התרת החכם בדיבורו בלבד דהא בעינן ג"כ חרטת הנודר א"כ ל"ה בענין שזה אוסר וזה מתיר וא"ש. אך הא קשי' לכאורה מדברי הש"ס כתובות ע"ד ע"ב על המשנה דהמקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת כו' ע"מ שאין בה מומין כו' הלכה אצל חכם והתירה מקודשת הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא וקשה אמאי תני מילת' דפסיקא דבהתרת חכם לעולם מקודשת הרי משכחת דגם ע"י התרת חכם אינה מקודשת כגון שהי' עלי' נדרים שקיבלה עלי' לקנס וכדומה דליכא בהו רק חרטה דהשת' דאי אין החכם מתיר אלא מכאן ולהבא א"כ נמצא שהי' עלי' נדרים בשעת קידושין וכן כדפריך והתני' הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת לישני דמיירי בכה"ג ויש אתי דרכים שונים ליישב שי' הרשב"א אך אין עתי אתי להאריך כעת. ומדי עיוני בדברי תשו' המבי"ט הנ"ל ראיתי שחידש שם אחר זה דבנדר שניתר ע"י פתח לא בעי התרת חכם כלל מדאוריית' רק מדרבנן וקשה לי מדברי הש"ס נזיר א"א ע"א ור' אליעזר מ"ט יליף מראשו דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו ובש"ס יבמות הנ"ל פריך דנילף מכאן דעשה דחי ל"ת ועשה ומשני שכן אפשר בשאלה וקשה דהא ע"כ מיירי שהי' נזיר ונצטרע וכ"ה ברמב"ם פ"ז מנזירות ה' ט"ו נזיר שנצטרע ונרפא כו' דאם נצטרע קודם וקיבל עליו נזירות אח"כ אפי' בימי הסגר לא אתי עשה דגילוח מצורע ודחי נזירות כיון דהי' ע"י פשיעה דהו"ל למיסק אדעתי' דאפשר יהי' מוחלט ויצטרך תגלחת ולמה קיבל עליו נזירות ובכה"ג שבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת כמ"ש בתוס' עירובין ק' וכן ראיתי שהרגיש בזה בס' מנחת חינוך מש"ב הרה"ג מטארניפאל זצ"ל בפ' נשא. וא"כ קשה הא ר"א גופי' ס"ל בנדרים ס"ד דפותחין בנולד א"כ זהו גופא שנצטרע אח"כ הוי פתח לנזירותו לר"א ול"ב היתר חכם מדאוריית' וממיל' הוא מותר ולמה