הרי בשמים קמ

הי' חלות איסור נחירה כלל ונחירתן הי' שחיטתן וא"כ כיון שניחרו הבהמה וזאת היתה השחיטה אז א"כ לא הי' אסור בעולם עדיין ושפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי וכן מי שאסר עצמו בא' מן המינין מזמן ידוע ואילך כיון דבשעה שמתחיל לאכול אין חלות איסור הנדר עדיין בעולם לכך שפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי משא"כ בנידון הברכ"י הא מעיקרא כשהתחיל האיסור הי' רק על ימות החול ובשבת לא יהי' איסור א"כ כשעבר שבת חוזר האיסור למקומו והראי' דבש"ס חולין שם לא קמיבעי' רק בנחורות ובאות מן המדבר לא"י אליבא דכ"ע מאי ואמאי לא קמיבעיא גם אליבא דר' ישמעאל הרי מודה דבשבע שכבשו אפי' קדלי דחזירי אשתרי א"כ ליבעי אם נטל בשר נחורה של עכו"ם בז' שכבשו ונשתייר אח"כ אי שרי או לא וא"כ כיון דאז כבר נצטוו על השחיטה ורק בשבע שכבשו שריא רחמנא בודאי אמרינן דלא התירה התורה רק על משך הזמן ההוא ומה שנשאר אח"כ אסור ושעפי"ז נלפענ"ד ליישב מה דקשה לכאורה אמאי צותה תורה על גיעולי כלים במלחמות מדין ולא צותה על גיעולי הכלים בשעת מ"ת דהא כליהם היו בלועות מאיסור ואמאי לא צותה רחמנא להגעיל הכלים אחר שניתנה התורה ונאסרו מאכלות אסורות ולהאמור מיושב שפיר דכיון דקודם מ"ת לא הי' חלות איסור בעולם שפיר אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. עוד ראי' לזה נלפענ"ד מפ"ח דתרומות משנה ב' בהא דקתני שם האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו וא"ל מת בעליך או גרשך וכן העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו וא"ל מת רבך כו' וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם ר"א אומר יבלעו ור"י אומר יפלוטו וקיי"ל כר"י כמבואר ברמב"ם פ"י מתרומות וא"כ אמאי לא פשיט הש"ס בחולין שם מכאן דל"א הואיל ואשתרי אשתרי וכן שם במשנה ג' הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר רא"א יגמור ורי"א לא יגמור וכן פליגי התם בחשכה לילי שבת אלמא דאפי' באמצע אכילה ל"א הואיל ואשתרי אשתרי א"ו כיון דמעיקרא הי' ידוע שבבוא זמן הכנסת התבואה לחצר או כשיכנס שבת יחול האיסור וכן באשה ועבד כשימות בעלה או אדונו בכה"ג ל"א הואיל ואשתרי אשתרי. ובזה יבוארו דברי הירושלמי ספ"ק דעירובין בהא דתנן ד' דברים פטרו במחנה כו' ומדמאי נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו כו' וכתב בקה"ע שם דלהירושלמי פשיטא לי' דלא כר' ירמי' בפ"ק דחולין ע"ש ולדברינו א"ש דבכה"ג לא קאי בעיית ר' ירמי' כלל כיון דדמאי הא גם מעיקרא הי' אסור אלא דאשתרי במלחמה ובכה"ג ל"א הואיל ואשתרי אשתרי [וע' בתוס' ע"ז ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני שכ' דומה לסברא זו לענין דבר שנאסר במנין כו' ע"ש וה"ה הכא להיפוך] וע' בפ"ק דערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור והקשה הגרע"א ז"ל הא בשבע שכבשו אפי' כתלי דחזירי אשתרי ותי' דנ"מ אם נשארו הפירות לאחר הכיבוש וקשה נימא הואיל ואשתרי אשתרי א"ו כנ"ל. אולם י"ל דבלא"ה ל"ק דהא מבואר שם במשנה ז' דסמדר מותר בערלה והיינו כ"ז שלא הגיע לכפול הלבן וא"כ נ"מ אם מצאו נטוע והפירות הי' עדיין סמדר וא"כ נעשה האיסור כשהי' כבר ביד ישראל והוי שלל דידן ושלל דידן לא אשתרי וע' בתוס' ר"ה י"ג ע"א ד"ה ולא קציר נכרי שהקשו דהא א"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ותי' דמ"מ יש להם במה שזרע וע' בטורי אבן שכ' דהוי כשדה שישראל ונכרי שותפין בה א"כ בלא"ה ל"ק ודו"ק. וכן יש לה"ר מחגיגה כ"ו ע"א במשנה הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל ר"י אומר יגמור וחכ"א לא יגמור וקיי"ל כחכמים א"כ חזינן דאף דמגע ע"ה ברגל טהור מ"מ כשעבר הרגל חוזר לטומאתו ואפילו ר"י דאמר יגמור אמרינן בביצה י"א ע"ב דהטעם הוא דהתירו סופן משום תחילתן אבל בלא"ה לא הי' מותר מטעם הואיל ואשתרי אשתרי א"ו כיון דמעיקרא הוי ידעינן דכשיעבור הרגל הדר יחול טומאת מגע ע"ה ורק ברגל גלי קרא כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים לכן כשיעבור הרגל הדר האיסור למקומו וע' במ"ל פט"ז ממ"א שכ' דעיקר טעמא דחכמים שאמרו לא יגמור הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרין עליהם טומאה הוי אתו לאנצויי והי' כאו"א עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר למקומו ע"ש וע' בש"ע א"ח סי' שכ"ח סי"ט חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם וכ' בטו"ז ס"ק י"ד ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ע"ש ול"א הואיל ואשתרי אשתרי. וע' ביבמות נ"ו ע"א בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה נולד לה בן אוכלת מת הבן ר"נ אומר אוכלת וחכ"א אינה אוכלת מ"ט דר"נ אמר רבה הואיל שכבר אכלה א"ל אביי אלא מעתה כו' אלא כיון דמית לי' פקע קדושתי' מיני' ה"נ כיון דמית לי' פקע קדושתי' מינה וקשה אמאי ל"א הואיל ואשתרי אשתרי ותהי' מותרת לאכול בתרומה אפי' אחר מיתת הבן א"ו כיון שהי' ידוע מעיקרא שלאחר מיתת הבן תחזור לאיסורה וכסברתינו הנ"ל וע' ביבמות נ"ז ע"א דפליגי שם אביי ורבא דרבא ס"ל דאמרינן הואיל וכבר אכלה ואביי סבר שכבר אכלה ל"א דאלת"ה בת ישראל שניסת לכהן ומית תיכול שכבר אכלה ורבא התם פקע קניני' כו' ע"ש וע' בתוס' שם ד"ה אביי אמר כו' ומכ"ש בנ"ד דע"כ יעבור שבת ויודע שבחול הדר חל עליו האיסור וע' כעין זה בתוס' עירובין ס"ה ע"ב ד"ה דאתא נכרי בשבתא כו' אע"ג דבספינות א' במס' שבת ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון שא"ה דמתחלה כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד הנכרי לבא אבל התם אין הספינות עומדות להפסק ע"ש אמנם נראה דבנידן הפמ"ג פשוט הדבר להיתר דכיון דנתהוה האיסור בשעה שהי' צורך שבת א"כ גם כשהי' עדיין חול לא התחיל האיסור כלל ואמרינן שפיר דהוא מותר לעולם ואפי' מה שנשתייר אחר שבת מותר וגדולה מזו מצינו בש"ע א"ת סי' קס"ח ס"ה דאם בעה"ב נזהר מפת של עכו"ם וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן היפה של עכו"ם וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה ע"ש וכ"ה ביו"ד סי' קי"ב והוא כ"ש לנידן הפמ"ג וע' בתוס' עירובין כ"א ע"א ד"ה מידי שכ' לענין פסי ביראות דלא הותר אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ומ"מ מידי דחזי לאדם בעינין והקשו התוס' כיון דלא שרי אלא לצורך בהמה אמאי בעינן מידי דחזי לאדם ותי' שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם ע"ש יותר לא ירשני הזמן להאריך וה' שנותיך יאריך בטוב ובנעימים כנפשך ונפש רבך הדור"ש באהבה: סימן נב לק' הראבאניץ במדינת הגר. בעזה"י יום ג' שלח תר"מ לפ"ק סטריא. שלום רב לכבוד הרבני החריף המופלג בתורה וביראת ה' טהורה הותיק כש"מ שמואל דוד פרידמאן נ"י. מכתבו עם שאלותיו הגיעני בעת אשר סבוני גם סבבוני טרדות רבות ועצומות ולא יכולתי ליקח מועד לתת לו מענה ועתה אמרתי להשיב לו מפני הכבוד. ע"ד שאלתו באחד שהי' לו בית הכסא סמוך לביתו ונמלך ופינו הצואה והתיבה שעשוי לישיבה וסתם החפירה בעפר ורצפוהו בנסרים והדפנות סייד בסיד ושואל ומסתפק אם רשאי לקרות ק"ש ולהתפלל עתה בחדר זה ומעלתו מביא דברי תשו' פמ"א ח"א סי' פ"ז הובא בברכ"י א"ח סי' פ"ה שכ' לענין מרחץ דאם שינהו ועקר התנור והספסלים וביטלו שלא לרחוץ בו עוד ועשה ממנו בית דירה מותר לקרות ק"ש ולהתפלל בתוכו אבל י"ל דביהכ"ס חמיר ממרחץ דהא קיי"ל דאסור להתפלל כנגד ביהכ"ס משא"כ במרחץ וא"כ י"ל דבביהכ"ס ל"מ ביטול כלל עכת"ש: הנה לכאורה נראה להביא ראי' דלא מועיל מה שביטלו מהיות עוד ביהכ"ס מהא דא' בברכות כ"ו ע"א כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד"א אמר רבא אמר רב סחורה אר"ה ל"ש אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והאמר רפרם בר פפא אר"ח עומד אדם כנגד ביהכ"ס ומתפלל הב"ע בביהכ"ס שאין בו צואה איני והאריב"ח ביהכ"ס שאמרו אעפ"י שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אעפ"י שאין בו אדם אלא הב"ע בחדתי והא מיבעיא לי' לרבא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כו' ולכאורה קשה לוקמא בשחישב שלא יהי' עוד ביהכ"ס דהא בקידושין נ"ט פריך שם לר"י דאמר אתי דיבור ומבטל דיבור מהא דכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה מעשה מוציא עוד מעשה ומיד מחשב' מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשב' בשלמא ביד מעשה לא מפקה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תפיק שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדר"פ דר"פ רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי' ע"ש וא"כ התינח גבי מחשבה דטומאה דרחמנא קריא מעשה אבל כאן בבית הכסא נימא דמה שמחשב אח"כ לבטלו מהיות עוד ביהכ"ס מבטלת מחשבה הראשונה א"ו כיון דהזמינו במחשבתו לביהכ"ס בזיא מילתא להתפלל עוד נגד בית זה וא"כ ה"ה בביהכ"ס ישן שנעשה מעשה אף כי עושה מעשה אח"כ לבטלו מהיות עוד ביהכ"ס ג"כ ל"מ לענין לקרות ק"ש ולהתפלל בתוכו דמאיס ואיכא משום והי' מחנך קדוש אולם באמת אין ראי' מהתם דמדקא' ר"ח הלשון עומד אדם כנגד בהכ"ס ומתפלל מדקרי לי' בית הכסא משמע שלא נתבטל מלהיות ביהכ"ס אבל היכי דעשה שינוי מעשה וביטלו בודאי אין לו שוב דין ביהכ"ס. והנה בתשו' פמ"א יא הנ"ל מבואר דין זה גם לענין ביהכ"ס וז"ל ואעפ"י שאמרו ביהכ"ס אעפ"י שאין בו צואה התם לא עקרו שם ביהכ"ס מיני' אף שפינו הצואה ממנו מ"מ בדעתם שישתמשו בו לביהכ"ס כמו שהי' לפנים אבל אם רצו לבטל הביהכ"ס לגמרי ולעשות ממנו בית דירה נראה דמותר דמידי דהוי אבית שהקצוהו לע"ז דאינו מותר אלא א"כ הוציאה משם דרך ביטול דהיינו שלא להכניס עוד שם ע"ז כמבואר ביו"ד סי' קמ"ה ס"ג בהג"ה ואף דבית שהקצוהו לע"ז הי' משמשי אלילים דנאסר מה"ת מהני ביטול אם מבטל באופן שלא להכניס עוד שם ע"ז ק"ו לביהכ"ס כו' ע"ש ובאמת מבואר במג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ז בשם הרא"ם דאפי' נעבד בבית ע"א בקבע מותר להתפלל בתוכו ע"ש איברא דלפענד"נ דיש לחלק בין אם מאיס מחמת שנעבדה בו עבירה לבין אם מאיס מחמת עצמו דבמאיס מחמת עבירה נוכל לומר דמהני שינוי כדמוכח בש"ס