הרי בשמים קלד

סימן מט בעזה"י יום ה' כ"ו למב"י תר"מ לפ"ק סטריא. בשלשה ועשרים למנין. אשיב לשואל כענין כבוד ב"ד יד"נ הרב הגדול חריף ובקי זך השכל כש"מ שלום אלטר הלוי איש הורוויץ נ"י כעת אבד"ק טויסט יצ"ו. קונטרסך מגילה עפה. בפלפול יפה. הגיעני וששתי לראות מתוכו כי ת"ל ידך הדה לתורה ולתעודה ואת אשר מצאה ידי די השב לך מדי עברי בין בתרי הענין שהצעת לפני אענך ואערכה לעיניך: בדבר קושי' הברכת הזבח על הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מעה"ק שפוסק דדוקא בחטאת הצריכה התורה שבירה בכ"ח ולא בשאר קדשים מדברי הש"ס זבחים צ"ה ע"ב בעי רמב"ח תלאו באויר התנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בילוע כו' ת"ש דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוהו תנור של מקדש של מתכת הי' ואס"ד בישול בלא בילוע לא קפיד נעביד של חרס כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת ולדברי הרמב"ם ז"ל מאי משני כיון דאיכא שיורי מנחות והוי בישול ובילוע הרי בשאר קדשים ל"ב שבירה בכ"ח ואי משום מנחת חוטא הרי מנחת חוטא לא הי' שמן: הנה בהשקפה ראשונה הי' נלפע"ד לתרץ דהנה במנחות דף ו' ובסוטה ט"ו אר"ש בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר ולכאורה צריך להבין דא"כ כיון דאי לאו קרא הי' בדין שיהא קרבנו טעון שמן א"כ מנ"ל דלא ישים עליה שמן דכתיב במנחת חוטא הוא לאו דילמא היא רק שלילה שא"צ להביא שמן למנחת חוטא מפני שאין אנו צריכין לחוש שיהא קרבנו מהודר כדס"ל לראב"ש בזבחים ס"ו דאין מבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל שאין צריך להבדיל וכ' התוס' שם ד"ה אלא כו' כלל גדול בדין לראב"ש דהיכא דמסברא החיצונה הו"א לחיוב מורה הקדא שא"צ ועכצ"ל דהא דפסקינין דהלאו דלא ישים עלי' שמן הוא לאו גמור ולוקין עליו כמבואר ברמב"ם פי"ב ממעה"ק ע"כ משום דאנן פסקינין באמת כרבנן דראב"ש דסברי דגם לא יבדיל הוא לאו ולא שלילה אבל לראב"ש נוכל לומר דאה"נ דגם לא ישים עלי' שמן הוא רק שלילה והנה בספר צאן קדשים הקשה בזבחים צ"ו שם דמ"פ הש"ס כאן ואיס"ד בישול בלא בילוע לא קפיד ניעבד של חרס נימא משום דאין עושין כלי שרת של חרס ותי' דאזיל למ"ד תנור אינו מקדש ול"ה כ"ש והנה לא מצינו תנא שיאמר תנור אינו מקדש אלא ר"ש דס"ל במנחות ס"ג לעולם הוי למוד לומר שתי הלחם ולחה"פ כשירות בעזרה וכשירות אבית פאגי וקא' שם דדריש תנור ב"פ שיהא הקדשן לשום תנור ולא שיהא הקדשן בתנור. וע' מנחות צ"ו ע"א ר"י ור"ש בגמרא פליגי ובפירש"י שם. וא"כ כיון דע"כ אזיל אליבא דר"ש והוא ס"ל דבדין הי' שיהא מנחת חוטא טעונה שמן ומסתמא קאי ג"כ בשי' ברי' דר"א דהיכי דהסברא החיצונה היא לחיוב ל"ה הלאו רק שלילה וא"כ ע"כ לא ישים עלי' שמן הוא שלילה שא"צ וא"כ לדידי' שפיר משני משום מנחת חוטא דאפייתה בתנור ואי דלא ישים עלי' שמן כתיב ול"ה בישול ובילוע ז"א דכיון דשולל רק החיוב אבל רשאי ליתן שמן א"כ חיישינן דילמא יתן שמן במנחת חוטא ויצטרך שבירה כן הי' נ"ל לכאורה אבל באמת ז"א דאילו הי' תנא דס"ל דלאו דלא ישים עלי' שמן הוא רק שלילה לא הוי שתיק הש"ס מלהשמיענו חידוש כזה בהדיא וע"כ דלכ"ע לאו גמור היא: לכן אחזה אשית לבי לתרץ באופן אחר דהנה הלח"מ הקשה עוד שם דאמאי כ' הרמב"ם שם דהא דהקפידה התורה אבישול בלא בילוע הוא רק גבי שבירה דכ"ח ולא במו"ש דכ"נ מנ"ל לרבינו הא ונראה דהנה מקור דברי הרמב"ם ז"ל מה שמחלק בין חטאת לשאר קדשים לענין שבירת כ"ח נובע מהמשנה זבחים צ"ג ע"ב והכיבוס במקום קדוש ושבירת כ"ח במקום קדוש ומו"ש בכ"נ במקום קדוש זה חומר בחטאת מבקדשי קדשים ופירש"י אכיבוס קאי. אולם הרמב"ם ז"ל מפרש דקאי גם על מה שצריך שבירה בכ"ח שזה דוקא בחטאת ולא בשאר ק"ק וכ"כ בפיהמ"ש שם להדיא וכמו שהקפידה תורה בבגד שניתז עליו דם חטאת שטעון כיבוס שלא ישאר על הבגד יותר מבשאר ק"ק כמו כן החמירה תורה בבליעה בכ"ח שא"א לצאת מהכלי להצריך שבירה במקום קדוש יותר מבשאר ק"ק וטעמא דמילתא דמישך שייכי בהדדי נראה דהנה הקשו התוס' ר"פ דם חטאת צ"ב ע"א וז"ל ותימה דבסוף פירקין מרבה מזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת מה חטאת מתקדשת בבלוע אף כל מתקדש בבלוע והשתא מנ"ל דאתיא היקשא לרבות כל הקדשים כחטאת לענין בליעה ומיעוטא דהכא לענין כיבוס אימא איפכא וי"ל כיון דאשכחן דכל קדשים טעונין מו"ש מדאצטריך אותה למעוטי תרומה סברא הוא לאוקמי היקשא לענין להתקדש בבלוע מאחר דאשכחן דטעונין מו"ש מטעם בליעת כלי ע"ש. והנה באמת הקשו הראשונים ז"ל למ"ד לינת לילה פוגמת אמאי הצריכה התורה בקדשים מו"ש בכ"נ ושבירה בכ"ח הרי אימת נעשה נותר בעמוד השחר ואז הוא נפגם ותי' דנהי דהבליעה כשבאה לתבשיל היא פוגמת אבל בפ"ע כשהיא בקדירה היא מושבחת ולכך צריך לבער בליעת הנותר מן העולם אולם התינח מו"ש דבכ"נ משא"כ בכ"ח דאמרה תורה ישבר הא בזה לא מתבער הנותר מן העולם כיון שהחרסין בעולם וכמ"ש באמת בתוס' זבחים צ"ו ע"א ד"ה אלא וכן הקשה הפמ"א ודברי הר"ן ז"ל סוף ע"ז בזה דחוקים ועכצ"ל דבאמת צורך השבירה בכ"ח הוא כדי שלא יאסר המתבשל ואי דהוי נטל"פ ז"א דכיון דהקפידה תורה גם אבישול בלי בילוע ונהי דלענין מו"ש בשאר כלים כיון דנוכל לומר דהוא לבער הבליעה מן העולם ע"כ אינו רק בבישול ובילוע אבל בכ"ח מוכרחין אנו לומר דכך גזירת התורה דגם בישול בלא בילוע אסור וא"כ מה בכך שנותן טעם לפגם הא אפי' בישול בלא בילוע צריך שבירה וכיון שכן דבכ"ת לא תליא בבליעה א"כ שפיר מימעט מזאת כמו כיבוס דהוא רק בחטאת ולא בשאר ק"ק דהא כתבו התוס' הנ"ל דהא דלא ממעטינן מזאת מו"ש בשאר קדשים הוא משום דבבליעה תליא מילתא א"א לחלק בין חטאת לשאר קדשים והתינח מו"ש דכ"נ משא"כ שבירה דכ"ח כיון דקפדה רחמנא גם אבישול בלא בילוע א"כ לא תליא בבליעה ושפיר מימעט מזאת כמו כיבוס ולכך נקטינהו במשנה הנ"ל כאחד דחמיר בהו חטאת משאר קדשים וא"כ לפי"ז התינח למאי דידעינן דגם בישול בלא בילוע אסור נוכל שפיר לומר דאימעט שבירה דכ"ח מזאת דאינו נוהג רק בחטאת משא"כ השתא דס"ד דבישול בלא בילוע אינו אוסר אפי' בכ"ח ועכצ"ל דהא דהצריכה התורה שבירה בכ"ח ג"כ הוא משום הבליעה ואי דהוי נטל"פ עכצ"ל כסברת התוס' פסחים ל' ע"א דחרס א"י להתקנח יפה ונשאר לעולם שמנונית בעין אפי' אחר ההיסק ע"ש וכיון דנשאר לעולם בעין הא שמנונית בעין אינו נפגם וצריך שבירה וא"כ השתא בס"ד לא נוכל למעט מזאת שאר קדשים אפי' לענין שבירת כ"ח כיון דהשתא קיימינן דגם בשבירה דכ"ח הוא מתורת בישול ובילוע וא"כ אין חילוק בין חטאת לשאר קדשים ול"ש למעוטי מזאת כתי' התוס' הנ"ל לענין מו"ש דכלי מתכת וזהו לס"ד דגמ' שם אבל אליבא דמסקנא באמת ס"ל להרמב"ם דלא נוכל לומר דשבירה דכ"ח הוא משום בישול ובילוע ומטעמא דבעין אינו נפגם כיון דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דגם טיחה בעין שע"ג כלי נפגם כמ"ש בטיו"ד סי' קכ"ב בשמו וע"כ דהקפידה תורה בשבירה דכ"ח גם אבישול בלא בלוע וכיון דלא תליא בבליעה שפיר ממעט שאר ק"ק מזאת כמו כיבוס משא"כ מו"ש דכ"נ כיון דלא הקפידה תורה רק בבישול שפיר אתרבי גם שאר ק"ק מההיקש דזאת התורה לעולה כו' כתי' התוס' הנ"ל וע' בצאן קדשים בחי' לזבחים צ"ג ע"א שכ' להדי' בדעת הרמב"ם דס"ל דשאר קדשים טעונין מו"ש משום דאיתקש זאת התורה כו' לענין בליעה ה"ה לענין מו"ש דמו"ש מטעם בליעת כלי אתיא ע"ש ודוק: ובאופן אחר אומר בישוב ד' הרמב"ם ז"ל דהנה באמת הקשה הראב"ד ז"ל עליו בהשגות מתוספתא דמבואר בהדיא ר"ש אומר קק"ל אין טעונין מו"ש אלא מדיחו במים משום נ"ט וכ"ח ישבר הרי דאפי' בקדשים קלים צריך שבירה בכ"ח מכ"ש קדשי קדשים. ונראה בישוב זה דהנה בספר צאן קדשים כתב דהטעם מה שחילק הרמב"ם ז"ל בין חטאת לשאר קדשים הוא כיון דבחטאת אוסר במשהו לכך אינו מועיל מו"ש דאכתי נשאר משהו משא"כ שאר קדשים אין אוסרין במשהו. והנה באמת הקשו התוס' בזבחים צ"ו ע"א ובחולין קי"ב ע"א על הא דקא' כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו היכי קשרי לבשל חטאת והדר שלמים הרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים ותי' כיון דמדאורייתא בטל מב"מ ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאוריית' וכ' הפמ"ג בס' ראש יוסף בחי' חולין שם דלא כ' כן רק למאי דבעי למימר בפסחים בפא"ע דיקדש אתא להיתר מצטרף לאיסור וכפירש"י שם ובזבחים צ"ז ע"ב דמיירי שסכו בשמן של חטאת שלמים דהוי בעין וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ אה"נ דמב"מ בטיל ברוב משא"כ להך סוגיא דנזיר ל"ז ע"ב דאתי לטכ"ע משמע אשר יגע בבשרה אף במינו ג"כ אסור ואסור במינו גם במשהו דאי נבלע רק טעם ע"כ דאיכא רוב והנה ר"ש ס"ל כ"ש למכות ול"א כזית אלא לקרבן וכ' התוס' בע"ז ס"ו דלדברי ר"ש אתא משרת לטכ"ע ולא להמל"א דל"ל צירוף הא כ"ש למכות ואם משרת אתא לטכ"ע בע"כ אתי יקדש להמל"א ולענין קרבן והיינו שאם כשרה היא תאכל כחמור שבה דאיכא כרת וקרבן דלטכ"ע ל"צ דמצי יליף ק"ו ממשרת וכיון דלר"ש אתא יקדש להמל"א מהיכי תיתי לומר דבחטאת מב"מ במשהו וע"כ דבטיל מב"מ ברוב מה"ת כשאר איסורין וא"כ ליכא סברא לחלק בין חטאת לשאר קדשים וקאי כ"ח ישבר אכל הקדשים ולכך ס"ל שפיר לר"ש לשיטתי' דגם בשארי קדשים כ"ח ישבר משא"כ הרמב"ם ז"ל סובר דיקדש אתא לטכ"ע ומוכח דאסור בכ"ש ושפיר איכא טעם לחלק בין חטאת לשאר קדשים. ומעתה מיושב שפיר סוגיא דזבחים הנ"ל דכבר הבאנו מה שהקשה הצ"ק דמ"פ ניעבד של חרס הא אין עושין כלי שרת של חרס וע"כ דקאי למ"ד תנור אינו מקדש והוא ר"ש דס"ל שתי הלחם ולחה"פ כשירות בעזרה וכשירות אבית פאגי כנ"ל וא"כ כיון דקאי הפירכא ע"כ לר"ש שפיר משני כיון דאיכא מנחות דאפייתן בתנור דלר"ש לשיטתי' אין חילוק בין חטאת לשאר קדשים כנ"ל ודו"ק: והנה הברכת הזבח הקשה עוד ע"ד הרמב"ם דס"ל דהא דאמרה תורה בכלי חרש ישבר הוא דוקא בחטאת ולא בשארי קדשים א"כ היכי ילפינן דכ"ח א"י מידי דפיו מחטאת הרי ע"כ גזה"כ הוא מדל"ב שבידה בשאר קדשים. ונראה דהנה כבר הבאתי מ"ש הצ"ק הטעם דבחטאת טעון כ"ח