הרי בשמים קלג

ס"ל בפ"ק דר"ה דלענין ב"ת בעינן ג' רגלים כסדרן ובתודה הא א"א דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה וא"כ לא משכחת ב"ת לדידי' בתודה [ומה שיל"ע בזה בדברי רש"י ז"ל ביצה י"ט ע"ב כבר העיר בס' ט"א בקונטרס אבני שוהם] וכבר פלפלתי בענין זה בתשו' לש"ב הרב החריף מו"ה יהושע העשיל וואללערשטיין נ"י מק' סערעט וא"כ ליתא לחשש זה שימהרו הבעלים להביא אחרת קודם שיהי' נודע להם שנמצאת הראשונה דמהיכי תיתי ימהרו כ"כ כיון דלר"ש ע"כ ליכא ב"ת בתודה. ומה שהקשה רו"מ בש"ס יומא הנ"ל דמוקי הא דאצטריך לרבות דשעיר המשתלח אינו קדוש במחו"ז כגון שהומם וחללו על אחר הרי אי' בתמורה כ"ד היו לפניו ב' חטאות א' תמימה וא' בע"מ תמימה תקרב בע"מ תפדה נשחטה בע"מ עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ראב"ש אומר אפי' בשר בע"מ בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ולפי"ז הרי הכא ביו"כ לא יוכל לשחוט השעיר בע"מ והשעיר השני יהי' נדחה היום לצוק ודחייתו לצוק זהו שחיטתו וא"כ יהי' השעיר בע"מ אסור בהנאה והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והארכת לפלפל בזה. הנה לדברי התוס' שם במקומו בד"ה ראב"ש בודאי לא קשי' שכתבו שם וז"ל וא"ת מ"ש הכא ממתניתין דאמרי רבנן בהאי דמתניתין דאפי' נזרק דמה דשניי' בעוד ראשונה בע"מ קיימא אין לה דין מיתה והכא אמר דאם נשחט בע"מ משנזרק דם תמימה אסורה כו' וכתב לחלק דבההוא דמתניתין כיון דהיתה כבר בע"מ קודם הפרשה של זו אין עלי' קדושה כ"כ ע"ש ולפי"ז הא ה"נ השעיר הראשון הומם ואח"כ חללו א"כ הא בכה"ג אין עלי' קדושה כ"כ ואפי' הוא קיימת אחר שנתכפרו בשעיר השני לא נאסר אולם אפי' לפי"מ דמשמע מפירש"י התם דגם שם מיירי בהיתה בע"מ בשעת הפרשה עכ"ז לק"מ דהא משנה ערוכה היא בר"פ שני שעירים דאין חטאת צבור מתה ועד כאן לא קמיירי התם בפלוגת' דראב"ש ורבנן אלא בחטאת יחיד דאפי' באפריק אכתי בקדושתי' קיימא שיהי' עליו דין חטאת שמתו בעלי' אבל בחטאת צבור הא הדין דירעה עד שיסתאב וכיון דזה הי' כבר בע"מ ונתחלל בודאי מותר בהנאה: וגם בלא"ה ל"ק כלל דאיך נוכל לומר דלא נחלל השעיר המשתלח שהומם מטעם דאין פודין כו' הא ע"כ אנו צריכים להביא שעיר המשתלח ואין תקנה אחרת אלא בחילול ודמיא להא דתנן בזבחים ע"ה ע"ב במשנה שהבאתי למעלה בהא דפליגי ר"ש ורבנן שם אי מביאין קדשים לבית הפסול ובסיפא דנתערבו חתיכות קדשי קדשים בקדשים קלים אפי' רבנן מודו דמותר להביא קדשים לבית הפסול משום דלית לי' תקנתא אחריתא כמבואר בגמ' שם וה"נ כיון דלית לן תקנה אחרת לכ"ע פודין את הקדשים להאכיל לכלבים ויותר מזה מצינו בתוס' זבחים ע"ה וגיטין כ"ח ובכ"ד דמותר לבטל מ"ע דסמיכה היכי דליכא תקנתא אחריתי ומכ"ש איסור דפדיית קדשים להאכיל לכלבים שאינו רק לאו הבא מכלל עשה ע' בכורות ט"ו ע"ב: ועוד הא בשעת החילול עדיין אינו אסור השעיר בע"מ ורק לאחר שיהי' נדחה השעיר השני לצוק יהי' נאסר לפי דברי מעלתו ובכה"ג בודאי ליכא איסור' וגדולה מזו כ' התוס' בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דהא דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים דוקא היכי דלא חזי מחמת עצמו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או נטרפו אבל היכי שמצ"ע ראוי אלא שאיסור ד"א גרם לו כגון מחמת תערובת ואלו הי' מכיר הקדשים גופייהו חזי לדידי' שרי גם להאכילן לכלבים ע"ש וע' שיטה מקובצת ב"ק נ"ג ע"ב וה"נ הרי השעיר בזה מצד עצמו אינו איסור הנאה והרי בשעת חילול הוא מותר רק אח"כ ד"א גרם לו הוא דחיית השעיר השני לצוק בכה"ג בודאי ל"ש האיסור דאין פודין כו'. ומה שהקשה בר"ה ז' ע"ב בהא דפריך ותנא דידן אמאי לא קחשיב בא' בניסן ר"ה לתרומת שקלים והקשית לפי"מ שנסתפק בעל חקרי לב הובא בס' יד דוד בחי' יומא ס"ה ע"א באם שקל ב' או ג' חצאי שקלים לכל כך שנים אי יצא י"ח לכל אלו השנים א"ד שאין עולין אלא לאותה שנה בלבד ואי נימא דמהני כשהפריש בפעם א' שקלים לכמה שנים א"כ נימא דלכך לא קחשיב לי' תנא דידן משום דל"ד לר"ה דמעשר דא"י לעשר מן החדש על הישן וצריך להפריש בכל שנה מעשר מתבואה חדשה אבל בתרומת שקלים יכול להתנות בפעם א' לכמה שנים ולכך לא קחשיב לי'. הנה במח"כ אין כאן קושי' דמאי בכך דל"ד למעשר עכ"פ אפי' הפריש בפעם א' לב' שנים הרי השקל הב' ינתן לתקלין חדתין ויהי' נחשב לתרומה חדשה ומה לנו אם הוא הפרישו אשתקד עכ"פ מא' בניסן התחילה התרומה החדשה ושפיר הי"ל לתנא דידן למתני כמו דתני לי' בבריית' והוא פשוט: ומה שהביא בשם הגאון מהרש"ק ז"ל בס' טטו"ד שהקשה בהא דקא' בחולין צ"ח ע"ב בסוגי' דזרוע בשלה אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל וליגמר מינה גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר תרווייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטילי. והקשה דדילמ' התם משום דרק דם הפר מרובה על דם השעיר ואיכא רוב אבל ס' ליכא ודילמא היכא דאיכא ס' בטיל שפיר דגמרינן מזרוע בשלה. הנה תמה אני על הגאון הנ"ל שלא זכר שהיא קושי' הרמב"ן הובא בחידושי הרשב"א במקומו ע"ש שתי' דכיון דמדאוריית' חד בתרי בטל וגלי רחמנא בדם הפר ובדם השעיר דל"ב אע"ג דדם הפר מרובה מדם השעיר אי גמרי' מז"ב דבס' בטיל הו"ל קולא ולקולא לא גמרינן מיני' ע"ש ולולא דבריהם הקדושים ז"ל אמינא ליישב קושי' זו עפי"ד התוס' סוטה ט"ז ע"ב שהקשו שם על הא דקא' גבי צפור מצורע מביא מים שדם צפור ניכר בהן וכמה רביעית והקשו התוס' דהא ר"י יליף דמב"מ לא בטיל מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר וכן רבנן דייקי מכאן דעולין אין מבטלין זא"ז והא התם דהוי מבא"מ והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפ"ה כתיב בדם ותי' דכיון דממשו ניכר הרי הוא בעין והקשו הפוסקים ל"ל למימר משום שהממש ניכר הרי חזותא ג"כ לא בטיל ולהרבה דיעות הוא מדאוריית' ע' במנחת יעקב ובאמת הא מהני בדם קדשים אם יש לו רק מראית דם ולא בעי' ממשות הדם ניכר. ועכצ"ל דכונת התוס' היא דעיקר הוכחת ר"י דמב"מ ל"ב או לרבנן דאין עולין מבטלין זא"ז הוא מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאלו הי' שייך ביטול לא הי' קורהו הפסוק מדם ומדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ולא כתיב מדם הפר והשעיר בודאי ל"ש בו עירוב כלל ולכך הוכרחו התוס' לומר דהתם ממשות הדם ניכר משום דהתם הא דם במים הוי מבא"מ ושייך בי' ביטול ולכך אצטריך לן לומר שלכך קראו הפסוק בדם כיון דממשות הדם ניכר ומצאתי שפי' כן כונת התוס' בס' טהרת הקודש זבחים ע"ח ע"ב ע"ש שמיישב בזה שלא תקשי מדברי התוס' ב"מ נ"ג ע"א ד"ה ועולה שכ' דבמב"מ בלח פחות מס' הוי דאוריית' וע' פמ"ג יו"ד בפתיחה לה' תערובות ח"ב פ"א ולפי"ז ממילא מיושב קושי' הרמב"ן הנ"ל דע"כ מוכרחין אנו לומר דל"ש כלל ביטול דאי הי' שייך ביטול ורק משום דליכא ס' לא הי' קראו רחמנא ומדם השעיר. ומה נעים ליישב בזה מה דקשה לכאורה למ"ד מב"מ בטיל דס"ל אין מערבין לקרנות הרי כ' התוס' ביומא נ"ז דעל טהרו של מזבח לדברי הכל מערבין וא"כ מוכח מהזריקות דעל טהרו של מזבח דמב"מ ל"ב ובת"י שם הרגיש בזה. וגם הא התוס' הקשו למ"ד אין מערבין לקרנות מנ"ל דעולין אין מבטלין זא"ז ונדחקו לתרץ דיליף מדם דם ולמה לא תי' דיליף מהזריקות שעל טהרו של מזבח דשם הי' מערבין לדברי הכל ולדברינו מיושב ע"נ דמהזריקות שעל טהרו של מזבח אע"ג דמערבין ליכא ראי' דל"ש ביטול דדילמא בס' בטיל שפיר ובדם הפר ליכא רק רוב נגד הדם השעיר כקושי' הרמב"ן הנ"ל והתינח מהזריקות שעל הקרנות מוכיח שפיר מדקראו רחמנא ומדם בודאי ל"ש בי' ביטול כלל כנ"ל משא"כ בהנך זריקות שעל טהרו של מזבח הא לא כתיב ומדם הא ליכא ראי' כלל דאימא דבטיל שפיר בס' וז"נ בס"ד. ודעת לנבון נקל ליישב ג"כ מה דקשה לכאורה האיך ילפינן מולקח מדם הפר ומדם השעיר דמב"מ ל"ב או דעולין א"מ זא"ז דילמא שאני התם דמצותו בכך אמנם למ"ש אין ראי' מעיקר הדין דאיך מהני הזריקה אלא מדקראי רחמנא ומדם וממילא לפי"ז אזדי נמי הקושיות הנ"ל דל"ק מהא דמערבין בטהרו של מזבח משום דאיכא למימר דמשם אין ראי' דמצותו בכך. ובאופן אחר אומר בישוב הקושיא הנ"ל דנימא שא"ה דמצותו בכך עפי"מ שנלפענ"ד לתרץ קושי' התוס' ביומא נ"ז ע"ב שם האיך דריש ר"י מדם הפר ומדם השעיר דמב"מ לא בטיל הרי כיון דס"ל בחולין ע"ט כחנניא וחנניא ס"ל כר' יונתן דל"ב או לחלק כדקא' התם וכיון דס"ל כר' יונתן הא אין מערבין לקרנות ונראה ליישב עפי"מ שהקשו התוס' שם נ"ח ע"א והא ר' יונתן אית לי' דמשמע שניהם כא' ומשמע א' א' בפ"ע ואמאי אית לי' הכא דוקא מזה בפ"ע ומזה בפ"ע ותי' דכיון דמשמע הכי ומשמע הכי ולמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה בעצמו ה"נ לקרנות דכתיב מדם הפר ומדם השעיר מסתמא מזה בעצמו ומזה בעצמו וא"כ נוכל לומר דר' יהודא ס"ל כר' יונתן רק כדקא' בעלמא דמשמע שניהם כא' ומשמע נמי כ"א בפ"ע ולא ס"ל הסברא דילמד סתום מן המפורש וא"כ כיון דע"כ מערבין ג"כ משמע דמב"מ ל"ב. ועפי"ז מיושב שפיר הקושיא הנ"ל עפי"ד התוס' ביבמות ג' ע"ב שהקשו שם אמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת מעשה דיבום דדחי ל"ת שיש בו כרת דאשת אח ותי' ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לל"ת שי"ב כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר בעלמא דאי לא מיקיימא מצות תכלת בפשתים מיקיימא בצמר ואפ"ה דחי ע"ש נשמע מדברי התוס' הללו דהיכא דהוי אפשר בהיתר ואפ"ה התירה התורה באופן האסור ל"ש לומר מצותו בכך ולפי"ז ה"נ שפיר יליף ר"י דמב"מ ל"ב מולקח מדם הפר ומדם השעיר ול"ש למיפרך דמצותו בכך כיון דע"כ ר"י ס"ל כדקא' ר' יונתן בעלמא דמשמע כא' ומשמע נמי בפ"ע כנ"ל וא"כ כיון דהמצוה יכולה להיות ג"כ בלי עירוב הדמים ואפ"ה אמרה תורה שמערבין ג"כ א"כ ל"ש לומר דמצותו בכך כדברי התוס' הנ"ל והבן. וטרדותי העצומות לא ירשוני להאריך בפלפול עוד והי' בזה שלום מאד"ה דברי הדור"ש בלונ"ח כה"י: