הרי בשמים קכה

ז"ל דדוק' בבעל הוא דאיבעי' לן התם אם נעשה שליח לחרטת אשתו מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיט' לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והוכיח ג"כ הכי מהירושלמי ואיפסק להלכה בש"ע סי' רכ"ח סט"ז. והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"כ בענין כזה שכ' שישלחו א' מבני הקהילה לב"ד שבעיר אחרת ואף כי אין להתיר ע"י שליח מ"מ כיון שהוא מאנשי קהל עצמם אינו בגדר שליח כדמצינו בש"ס רפ"ב דקידושין שא"ה דאית לי' שותפות בגוה ע"ש ולפענ"ד דבריו צ"ע דמה ענין זה להא דא' שא"ה דאית לי' שותפות בגוה דמה לנו אם השליח ג"כ מתיר נדרו דהרי רק אם פתחם וחרטתם שוה יכולין המתירין להתיר כולם ביחד ואם לאו מתירין לכ"א כפי פתחו וחרטתו כמבואר בש"ע שם סעי' ל' א"כ נדר של כאו"א הוא ענין בפ"ע. דבשלמ' התם בקידושין דרוצה הש"ס למילף שליחות בקדשים מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו' דחי שפיר דילמ' שא"ה דאית לי' שותפות בגוה והוי השוחט ג"כ בעלים משא"כ הכא לא נוכל למימר דיהי' שם בעלים על השליח שרוצה להתיר נדר של אחרים מטעם שהוא מתיר גם נדרו והרי בנדר בעינין שיהא הנודר עומד בפני המתירין ומה לנו אם השליח של הנודר עומד אם אין המשלחין הנודרין עומדין לפני המתירין ועד כאן לא התיר בירושלמי ע"י תורגמן אלא משום דהבעל דבר נמי תמן קאי אבל לא ע"י שליח כמבואר בר"ן שם. אמנם יש להתיר ע"י כתב כמבואר שם בר"ן בשם ר"ש ז"ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירין לו ע"ש ואף שראיתי בטו"ז סי' רכ"ח סק"כ שפוסק דגם ע"י כתב אוסר דבת יפתח יוכיח דאל"כ הו"ל ליפתח ג"כ לשלוח כתב ע"ש הנה באמת מבואר כן בשו"ת הריב"ש סי' ש"ע להדי' דגם ע"י כתב אסור מכח הך ראי' דיפתח. אולם לפענ"ד לולא דבריהם הקדושים ז"ל הי' נלפענ"ד דאין ראי' משם די"ל דלכתוב לפנחס ג"כ הי' נגד כבודו ושעל כן מצינו בש"ס גיטין מ"ו ע"א דקא' טעמ' דר"א דקא' שם במתניתין במוציא אשתו משום נדר דלא יחזיר דלא אסרו זה אלא מפני זה וק' בגמ' דל"א צריך חקירת חכם אלא מפני שא"צ משום דקסבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ופירש"י דבצריך לא הי' לנו לחוש לקלקול לפי שא"י לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה כו' וקשה הא תוכל לשלוח כתב לב"ד וע"כ דגם בכתב הוי בזיון לפני' וכ"ה בהדי' בריטב"א ר"פ בתרא דנדרים להוכיח מהא דא' בכתובות גבי מכירת אלמנה למזונות אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אע"ג דאפשר לה ע"י שליח וה"ה הא דאמרינן גבי נדרים א"א רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גם ע"י שליח איכא בזיונא ע"ש ומהא גופא יש להוכיח דגם ע"י כתב איכ' בזיון דאל"ה קשה הא אפשר לשלוח בכתב וכנ"ל וגם בשו"ת חת"ס הנ"ל הוכיח כן מר"פ שבועת העדות דצורב' מרבנן א"צ לילך לב"ד דזוטר לאסהודי אע"ג דלר"ת יכול לשלוח עדותו בכתב לב"ד וכן קשה ממלך וכ"ג וע"כ דגם ע"י כתב הוא נגד כבודו וכבר הרגיש בזה התומים בסי' כ"ח ס"ק ט"ו ע"ש ע"כ נראה בנ"ד שישלחו כתב לאיזה ב"ד שבעיר אחרת ויהי' מפורש בו חרטתם ויחתמו תחתיו טובי הקהל כמבואר בש"ע סעי' ל"א ברמ"א דאם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל ויש לצרף ג"כ מה שמובא בר"ן שם בשם התוס' דדוק' גבי אשתו מיבעי' לי' אם נעשה שליח לחרטת אשתו דחיישינן שמא יוסיף דברים מדעתו בחרטה מתוך שהוא חפץ בהתרה אבל באינש דעלמ' פשיט' לן דנעשה שליח לחרטת חבירו דליכ' למיחוש שמא יוסיף כלום מדעתו ע"ש וכן פי' באמת הרא"ש שם וכ"כ בריטב"א ר"פ בתר' דנדרים בשם איכ' דסברי וגם בריב"ש סי' ש"ע מביא בשם התוס' והרשב"א ז"ל שכ' הכי ואף דהרמב"ם והר"ן והריטב"א ז"ל לא פסקו הכי בכ"ז הא עכ"פ ע"י כתב מסכימים שם דמהני וע' מ"ל פ"ד מה' בכורות וא"כ יש לסמוך להתיר לשלוח אחד מאנשי העדה עם כתב פתוחי חותם ראשי הקהלה לב"ד שבעיר אחרת ולהשאיל על נדרם: ובענין תשובת השו"ב להיות חוזר לכשרותו לספחהו אל כהונת הזבח כבראשונה אף דמבואר בש"ס פז"ב ובש"ע דבעינן דוק' שילך למקום שאין מכירין אותו כו' זהו דוק' בטבח שחשוד לא"ד להאכיל נו"ט אבל בנ"ד הא אינו רק חשוד על השבועה ולא נכחד ממני מ"ש הרא"ש בתשו' הובא ביו"ד סי' א' סי"א גבי קהל שהטילו חרם דשחיטתו אסורה מטעם דדמי לחשוד לא"ד כיון שחשוד לעבור על השבועה בענין השחיטה. אמנם הא מבואר בפוסקים דאינו רק קנסא בעלמ' וגם זה הוא רק על מה שעבר ושחט וע' בתבו"ש סי' ב' דכ' להתיר בהפ"מ. אבל לא לענין לחושבו טבח שהוציא טריפה מת"י ומלבד זה כיון דהי' סומך א"ע על הצד שתמכו אותו והי' שוחט מן הצדדין שהחזיקו בידו חסידים ואנשי מעשה אשר גברה עליהם מדת הנצחון ודיברו על לבבו לאמר שאינו עושה איסור בזה א"כ הא אפי' חשוד לא מיקרי בדבר שרבים מקילין בו כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובח"מ סי' ל"ד. ועוד כיון שבשעת ששחט על הפרס שישר בעיניו הי' סובר שבהיתר הוא עושה לא נאסרה שחיטתו דכיון שהי' מוחזק בדעתו שאינו עושה איסור הוי כנדרי שגגות כמבואר בנדרים כ"ה וביו"ד סי' רל"ב ס"ו וסי' רל"ט סט"ז באומר שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובשעה שאכל את התנאי שכח שנשבע מותר לכתחלה לאכול את השני שנשבע עליו כיון דבשעת חלות השבועה הי' שוגג לא קרינן בי' האדם בשבועה כי לא הי' בדעתו שיחול עליו איסור והה"נ בנ"ד עכ"פ לפענ"ד אין על השו"ב כי אם לקבל עליו דברי חבירות לפני הב"ד שלא יהי' שונה באולתו ולא ישוב לכסלה עוד ובלא"ה הא כ' הפמ"ג ביו"ד סי' ב' בשפ"ד ס"ק י"א דבזה"ז שא"א להעמיד הדת על תילו סגי בקבלת ד"ח וע' בשו"ת הר"א מזרחי סי' כ"ד שהאריך הרבה בזה. כ"ז נלפענ"ד להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי תרי רבנן דפקיע שמייהו דברי ש"ב דור"ש באהבה: סימן סימן מה לק' גלינא. בעזה"י יום א' כ' לירח כסליו שנת תרל"ה לפ"ק סערעט. שלום רב לכבוד ב"ד יד"נ מחמד לבבי הרב החריף ושנון מפולפל טובא חכם ושלם איש חמודות כש"ת מו"ה נפתלי הירץ תאומים נ"י כעת הרב הגדול כו' אבד"ק וויעלקאטש יצ"ו. מכתבך היקר הגיעני ולאשר סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד טרדות רבות ועצומות נתאחרה תשובתי עד היום ועתה פניתי מעט להשיב לך מפני הכבוד. בדבר אשר העירות בפסחים ע"א ע"ב במשנה הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ופירש"י דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כ"ד פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין ואף הנשחטין לשם הפסח ר"י מכשר להו בפת"נ ע"כ וכתבת לעורר מדברי הר"ן בפ"ג דר"ה שכ' בענין הא דמחנכין התינוקת לתקוע דהתוקע א"י בזה י"ח תק"ש דגרע מתוקע לשיר ודמיא להא דא' בזבחים ג' דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה וה"נ אם נתכוין למצוה אחרת כזו לא יצא י"ח. ולפי"ז אמאי מיקרי עשה מצוה הלא אם שוחט שאר קרבנות לשם פסח הוי בת מינה ומחריב בה ול"י מצות הקרבת הקרבן עכ"ק. הנה לבי בתוכו ישתומם על רוחב בינתך איך נפשך לשאול הגיעה שאלה שלא כהוגן כזאת דמה ענין זל"ז דלגבי מצות שפיר כ' הר"ן דבת מינה מחריב בה דומי' דא' בפסח וחטאת אבל שארי קרבנות הא ילפינן בריש זבחים מקראי דכשנזבחו של"ש כשרין וגם בת מינייהו לא מחריב בהו ומיקרי שפיר עשה מצוה כ"ד כדי לפוטרו מחיוב חטאת ואין להקשות ג"כ דמדוע למד הר"ן מפסח וחטאת הי"ל ללמוד משארי קרבנות דאף מינייהו לא מחריב בהו ז"א דעיקר הוכחת הר"ן ז"ל הוא דאף אי נימ' מצות א"צ כונה ואפי' כיון בפירוש שלא לצאת ג"כ יצא כמ"ש הרבה מן הראשונים ז"ל [והא דתוס' ורבינו יונה בברכות י"ב בנקיט כסא דשיכר' כו' י"ל דהוי כמחשב לשם מצוה דבת מינה דמחריב בה] בכ"ז אם כיון למצוה אחרת כזו יצא דומי' דמצינו בפסח וחטאת דאף דשחטה לשם חולין כשירה משום דלאו בת מינייהו לא מחריב בהו מ"מ אם שחטן לשם קרבן אחר פסולין דמינה מחריב בה וה"נ גבי מצות אף דבכיון שלא לצאת דהוי כלשם חולין יצא היינו משום דלאו בת מינה לא מחריב בה אבל כיון לשם מצוה אחרת הוי בת מינה ומחריב בה ול"י. ואין ללמוד משאר קרבנות דלא מחריב בהו גם בת מינייהו דבהו גלי קרא דאין פוסל זביחה של"ש כנ"ל וז"ב ופשוט בתכלית הפשיטות ודבר שפתים אך למותר בזה: אפס למען רוות צמאון נפשך השוקקה לשמוע מפי דבר ה' זו הלכה אדברה וירוח לי בנידן מה שנסתפקו האחרונים בענין טעה בדב"מ ועשה מצוה פטור מקרבן היכי שמדאוריית' קיים המצוה ורק דרבנן אמרו שלא יצא י"ח אי חייב חטאת מטעם שמדרבנן ל"ע מצוה א"ד כיון דמדאוריית' קיים המצוה הוי טעה בדב"מ ועשה מצוה ופטור [ע' גיטין נ"ה כרת שע"י דבריהם בא לו והחילוק בזה קל להבין]. והנה בהשקפה ראשונה אמרתי שיש לפשוט ספק זה מש"ס סוכה מ"ב ע"א דקא' אביי שם על הא דקתני במשנה ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות וקא' אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהי' נפק בי' אמר אביי כשהפכו ובתוס' שם הקשו מ"פ והא מדאגבהי' נפק בי' הרי אביי ס"ל בר"ה כ"ח מצות צריכות כונה א"כ בעינן כונה לצאת וגם לפי תי' התוס' שם דאביי קיבלה מרבא דמצות אצ"כ עכ"ז הא שם לר' יוסי קאי ור"י ס"ל בפסחים קט"ו דמצות צריכות כונה וכן מקשין מכאן ע"ד הרי"ף וסייעתי' דפוסקים להלכה דמצות צריכות כונה וע"כ נלפענ"ד לתרץ עפי"מ שהובא בפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ובא"א סי' ס' דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה אינו אלא מדרבנן אבל מדאוריית' יוצא גם בלא כונה א"כ פריך שפיר הש"ס הא מדאגבי' נפק בי' מדאוריית' אף בלי כונה אף דמדרבנן לא יצא בלא כונה מ"מ הוי טעה בדבר מצוה וארווחנא בהא ליישב מה שהקשו המפורשים בר"ה כ"ח ע"א אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היא