הרי בשמים קכב

משא"כ לפי"מ דמוקי התם דר"מ ס"ל כר"ש דדבר הגל"מ כממון דמי א"כ לא אצטריך נעשה כאומר כו' דבלא"ה מיחשב בעלים מטעם גל"מ כממון דמי. אך הא קשיא לי דהאיך מייתי הש"ס בב"ק שם ראי' דמשום גל"מ הוי השומר בעלים מדמחייב ר"ש בגונב קדשים שחייב באחריותן הרי לפמ"ש התוס' בפסחים ו' ע"א ד"ה התם דמצי מסלק לי' וז"ל הקשה ר"י דבפא"נ אמרי' דהמקבל צ"ב מן הנכרים הולדות פטורין מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לי' לנכרי בזוזי כו' ותי' ר"י דשא"ה שמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק לי' לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו עכ"ל ולפי"ז מאי ראי' מקדשים שחייב באחריות לכאן דילמא שא"ה כיון דמתחלה היתה הבהמה של הבעלים רק שהקדישה בזה שפיר אמרינן כיון דחייבין עדיין באחריות לא נפקא מרשותי' משום דאית לי' עדיין בה זכות גל"מ אבל בשומר שלא היתה שלו מעולם ורק ע"י גל"מ נחשיב לי' כבעלים אפשר לענין זה ל"מ הזכות דגל"מ וצע"כ ואין פנאי לעיין: ומה שתמה רו"מ ע"ד רש"י ז"ל בקידושין ח' ע"א אר"י מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני ל"א כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ה"ד אילימא דלא שוי כל כמיני' אלא לאו אף על גב דשוי וכיון דלא קייצי לא כו' ופירש"י לא כלום אפי' נתנו לכהן ותמה מעלתו ע"ז דפשיטא דאם לא יהיב לכהן אינו מועיל הפדיון ומה בעי רש"י בזה. ונלפענ"ד ליישב עפימ"ש הברכ"י ביו"ד סי' ש"ה בשם הבני יעקב דאם פודה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן לכהן משכון עליהם אין בנו פדוי דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא ובפדיון נתינה אלימתא בעינן אבל אם נתן לכהן משכון שיגבה ממנו ה' סלעים בלי שום שומא או שעשה שומא לכלי ואמר לו שיפרע ממנו בכה"ג בנו פדוי ע"ש ולפי"ז לכאורה יש להקשות דמאי מיית' ר"י סייעתא מההוא ברייתא דצריך שומא דילמא לעולם היכי שנתן לו גוף החפץ במתנה א"צ שומא מקודם ואם נישום אח"כ ושוה ה' סלעים מהני אבל הבריית' דילמא מיירי ברישא דאמר עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני היינו שיהי' למשכון אצל הכהן ל"א כלום כד' הבנ"י הנ"ל דבפדיון ל"מ משכון דנתינה אלימתא בעינן אבל אם אמר מגל זה בחמש סלעים לפדיון בני היינו בלי שום שומא רק שנותן לו גוף העגל או שנישום וא"ל לכהן שיפרע ממנו הה' סלעים בנו פדוי ולכך פירש"י ס"ל אפי' נתנו לכהן ר"ל דמסתימת לשון הברייתא משמע דבעגל זה לפדיון בני ל"א כלום אפי' מזנו במתנה לכהן ולא במשכון ואפ"ה אין בנו פדוי וע"כ כיון דלא קייצי לא. עוי"ל עפמ"ש ברי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ח להקשות ע"ד הרש"ל שכ' דאם אין כהן בעיר יכול לזכות הפדיון ע"י אחר ובנו פדוי והקשה עפי"ד הע"י שכ' בסוגי' שם דמייתי ר"י סייעתא מברייתא דעגל זה לפדיון בני כו' וכ' התוס' דלל"ק דפליגי בא"ל בחמשין ושוו נ' מייתי ראי' דהא הכא אע"ג דשוה ה' סלעים כל שלא שמוהו בתחלה אין בנו פדוי והקשה דהא עיקר הפדיון תלוי ביד הנותן א"כ כיון שהנותן יודע ששוה ה' סלעים וזיכה אותם לכהן מה לנו בידיעת הכהן כיון שעיקר המצוה היא הנתינה וכבר נתן לו ה' סלעים ותי' וז"ל כיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשיווי הדמים אין ב"פ וצריך דעת כמו שצריכה האשה לידע שיעור קידושי' ע"כ. וא"כ לפי"ז מאי מהני זכיית הה' סלעים ע"י אחר כיון שבודאי ירצה הכהן שיהי' בנו פדוי ע"י הה' סלעים דמהיכי תיתי לומר שלא יתרצה שיקיים זה מצות פה"ב והתינח היכי שנותן ה"ס משא"כ בשו"כ שעדיין לא נישם אם שוה ה' סלעים מנא ידעינן שיתרצה הכהן דילמא לא ירצה לקבלו בעד ה' סלעים אבל כשכבר שמאוהו בה' סלעים אמרינן דמסתמא יתרצה הכהן לקבלו ג"כ בה"ס וא"כ מאי ראי' מייתי מהאי ברייתא דילמא מיירי כשמזכה לכהן ע"י אחר ואמר עגל זה לפדיון בני בכה"ג ל"מ דדילמא לא יתרצה הכהן לקבלו בחמשה סלעים כיון דבעינן דעת כהן כנ"ל אבל כשאמר עגל זה בה"ס לפדיון בני היינו שכבר נישם בכה"ג מהני אפי' בזיכוי ע"י אחר כנ"ל ולעולם אם נותנו לכהן גופי' ומקבלו בה"ס בכ"ע מהני ולכך פירש"י ל"א כלום אפי' נתנו לכהן היינו דמסתמא הברייתא מיירי בכ"ע אפי' נתנו לכהן גופי' ולא דוקא כשמזכה לו ע"י אחר וא"כ איכא שפיר סייעתא לר"י: יותר אין הזמן מסכים להאריך והי' בזה שלום מאד"ה ידידו דור"ש באהבה: סימן מד בעזהש"י יום ג' כ"ב תמוז תרמ"א סטריא ישפות ה' שלום וברכה לכבוד ש"ב הרב המאה"ג חו"ב דו"ח בנש"ק כש"מ יעקב יצחק הלוי נ"י איש הורויץ אבד"ק ראדימישלע: מכתבו הגיעני והנני להשיבו על אתר בדבר השו"ב שזה כחמשה עשר שנים עשו הקהל תקנה בהסכמת הרב המנוח ז"ל וקצבו שכר שחיטה להשו"ב עם עוד פונקטען והשו"ב סירב מלקבל עליו חוקי התקנה ופסק מלשחוט שהי' אז שו"ב יחידי בעירו ובהישובים השייכים לה וקבלו אז הרב והקהל שו"ב אחר ואח"ז פייס השו"ב להרב ולראשי העדה ונתן להם כתב שהוא מחייב א"ע לכנוס בתקנות הקהל לבלתי סור מהחוקים אשר עשו ונשלח השו"ב הב' מהעיר ואחרי אשר עברו וגם חלפו איזה שנים אחרי פטירת הרב המנוח ז"ל התעורר השו"ב מחדש ולא רצה לשחוט על פרס הנקצב בהתקנה והכתב שנתן ע"ע להרב ז"ל נאבד או אולי השו"ב בעצמו שלח ידו בו וצעקו הרבה אנשים מרה ע"ז כי כתב התקנה עדיין הי' בידם ופסקו מלאכול משחיטתו וקצת אנשים החזיקו בידו ונחלקה העדה לשני מחנות ואחרי אשר כ"ת ראה כי פשה תפשה מספחת המריבה בעדתו חלה פני הרב הגאון מלבוב ז"ל לחפש דרך היתר להרשות להשו"ב שיקבל שכר שחיטה כרצונו למען השקט הריב אולם הגאון ז"ל מאן בדבר והניף ידו בעוז רוחו לגזור על השו"ב שיקיים כפי הכתב והשו"ב הקשה ערפו לבלתי שמוע בקולו והצד שלו תמכו בידו ועוררו מדנים ושלחו הקהל אחר שו"ב אחר ונתנו להשו"ב כתב כנהוג ונכתב בפירוש שמקבלים עליהם באו"ש לבלי לאכול משחיטת השו"ב הישן מפאת שהוא מסרב מלשמוע בקול הגאון ר' יוסף שאול אבד"ק לבוב וכעת השו"ב מתנחם על רעתו וחפצו לכוף כאגמון ראשו לשמוע בקול מורים ורוצה ליתן כתוב וחתום באוהי"מ לחוק ולא יעבור שיציית כאשר יגזרו עליו כ"ת וראשי העדה מבלי נטות ימין ושמאל ובקש כ"ת להראות לו כחא דהיתירא כי ברור הוא שאלו הי' הגאון מלבוב ז"ל בחיים והי' השו"ב מכניע א"ע הי' פורש עליו כנפי החמלה כי טפלי תלי בי' וניעבד אנן שליחותיה ובפרט כי עיקר הקטטות שהי' אז נסתבבו מפני שהי' אז שו"ב יחידי והי' סומך א"ע על כחו של זקן רב וצדיק שהי' סמוך לעירם שהוא באסיפת חסידיו כרתו ברית עלי זובח הלז ועתה ישנם שני שו"ב והרה"צ הנ"ל עזב את מקומו ותקע אהלו חוץ למדינתנו וגם בענין שכר השחיטה נקצב כעת להשו"ב חק לשבוע ונראין הדברים כי לא ישנה עוד באולת יש בהיתר זה מצוה רבה כי אז תקום סערת המריבה לדממה וכל העם על מקומו יבוא בשלום ע"כ ת"ש: הנה ראיתי ראשית לי להתחקות על שרשי החקירה אם יכולת ביד אנשי הקהלה להתיר להם שבועתם בהתרת ב"ד עפ"י פתח וחרטה יען הסיבה אשר הניעה אותם לישבע ע"ז היתה מפאת קנאת ה' צבאות שקנאו בעבור כבוד הגאון מלבוב ז"ל שהמרה את פיו ועתה יוסף איננו כי הלך למנוחות וחיים שבק לן ולכל ישראל. והנה גמרא ערוכה היא בנדרים ס"ה ע"א הנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומייתי ראי' משבועת משה ליתרו לבלתי שוב מצרימה מפני האנשים המבקשים להרגו שאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים א"ל במדין נדרת לך והתר נדריך במדין וכן משבועת צדקיהו לנ"נ ובר"ן שם מייתי דפליגי בירושלמי בטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו ח"א מפני הבושה וח"א מפני החשד וטעמא דמפני הבושה לא שייך רק כשהנודר הי' להנאתו הא לא"ה מתירין אף שלא בפניו ולמ"ד מפני החשד אפי' שלא להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא ובתוס' שם כ' דהאי טעמא דמפני החשד לא בעינן רק שיודיעיהו ואפי' בע"כ של חבירו וא"א דעתו ואפי' בקיבל טובה מחבירו וכתבו שהעיקר כהטעם דמפני החשד וא"צ רק להודיע לחבירו וכ"נ מדברי התוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה ליחוש (וצ"ע מדברי התוס' סוטה ל"ו ד"ה איתשל] וכן ברמב"ם פ"ו מה' שבטעות ה"ז ובש"ע סי' רכ"ח ס"כ סתם כההיא טעמא דחשדא ועי' בר"ן נדרים דף ז' ע"ב ד"ה נידהו בפניו ע"ש וא"כ הא מבואר ברמ"א שם דאם כבר מת שא"א להודיעהו מתירין לו דשוב ליכא חשדא ועוד הרי בטי"ד ס"ק כ"ט ובש"ך שם ס"ק מ"ג כ' בשם ריב"ש דכל שאין חבירו מדירו ואע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו וא"כ בנ"ד שהגאון מלבוב ז"ל ז"ל לא השביעם וגם הא כבר נפטר בודאי יכולין להתיר נדרו אמנם בש"ך שם ס"ק נ"ג מבואר דכ"ז בלא קבל טובה דליכא אלא טעמא דחשדא וכיון שמת ליכא טעמא דחשדא משא"כ בעשה לו טובה דאז אין יכול להתיר אלא מדעתו והסכמתו וכיון שמת אינו יכול להתיר לו עי"ש וא"כ אפשר שבנ"ד אנשי הקהלה קבלו איזה טובה מהגאון ז"ל הנה מלבד מ"ש הש"ך ס"ק מ"א בשם ריב"ש דלא מקרי בשביל טובה רק אם הטובה היא בשביל השבועה אבל מה שהיטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה עי"ש לבר מן דין אפי' לדעת מהר"ם אלשקר שהובא בש"ך שם דלא בעינן דוקא טובה מחמת השבועה מ"מ הא בעיקר דברי הש"ך הנ"ל תמה עליו השעה"מ פ"ו משבועות עי"ש שהוכיח היפוך מדבריו גם בעניותי נראה דיש לומר דמה שהביא הש"ך ראי' לדבריו מסוטה ל"ו ע"ב שא"ל פרעה ליוסף זיל איתשל אשבועתך משם נראה לפענ"ד ראי' להיפוך דהא שם קיבל יוסף טובה מיעקב אביו בשביל השבועה כמבואר בפירש"י בחומש פ' ויחי על הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך פירוש רש"י לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי כו' עיי"ש וא"כ קיבל יוסף טובה מאביו ואפשר שעוד בשעת השבועה הבטיח יעקב ליוסף לתת לו הבכורה בגלל זה ואפילו הכי אמר לי' זיל איתשל אשבועתך אם כן מוכח דאפילו בקיבל טובה ג"כ מהני התרה אחרי מותו גם בלא"ה הלא מרא דשמעתא בסוטה שם הוא ר' יוחנן ור' יוחנן הא ס"ל בירושלמי טעמא דמפני הבושה ע"ש וע' תוס' גיטין ל"ה ע"ב וברא"ש שם]: ברם הא איכא לעיוני כיון שלשון הכתב הי' שאוסרים עליהם שחיטת השו"ב מפני ששוחט שלא ברשות הגאון מלבוב ויש לדמותו לכאורה להא דמבואר בהג"ה סי' רט"ז ס"ז ובמחבר סי' רכ"ח ס"מ מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהן מותר להלוות ברשות הב' דכ"מ שנאמר פ' ופ' משמע אפי' א' מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד ע"ש ומשמע דאם מתו שניהם אין לו רשות