הרי בשמים קטז

דלמ"ד כתובה דאוריית' אינו נאמן להפסידה כתובתה עיי"ש. וא"כ הכא דקיימינן על הקרא ע"כ דכתובה דאוריית' וא"כ בלאו פרישת השמלה לא יוכל להפסידה כתובתה ואם לאוסרה הא גם אם ימצא דם על השמלה יהי' נאמן אח"כ לטעון פ"פ לאוסרה לפי"ד הרמב"ם הנ"ל. אולם באמת הדבר נכון דהא בכתובות ד"ט פריך על ר"א דקא' האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו אמאי והא ס"ס הוא. ומשני באשת כהן או בקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' דליכא אלא חדא ספיקא והקשו הקדמונים אכתי נצרף ס' דלמא מוכת עץ היא ויהי' ס"ס ותי' הר"ן וה"ה דמוכת עץ לא שכיח א"כ תינח בלא מצא דם אבל במצא דם כיון דגם זה שיהי' פ"פ וימצא דם הא ל"ש שוב מצרפי' גם הס' דמוכ"ע ושרי מכח ס"ס אמנם הא התוס' בד"ט ע"א ד"ה ואב"ע תי' דאם איתא דמוכת עץ הוא הוי טוענת דאין גנאי בדבר ומדלא טענה אין להסתפק בכך ע"ש אולם הא כ' בס' ההפלאה דתי' התוס' שם לא אתי' אליבא דלישנא קמא דש"ס כתובות י"ב ע"ב דטעמ' דר"ג אינו אלא משום מיגו ובמוכ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת וא"כ ל"ש לומר מדלא טענה דמ"ע היא דממ"נ אם תאמר מ"ע אני קודם שנתארסה תפסיד מנה ואם תאמר מ"ע אני תחתיך תפסיד לגמרי ע"ש וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דפרישת השמלה אליב' דראב"י הוא כדי שלא יוכל לטעון פ"פ ואי דאפי' יהי' דם יטעון פ"פ. ז"א דהא יהי' גם ס' מוכ"ע ולא יוכל לאוסרה משום דיהי' ס"ס ואי מדלא טענה דלמא משום הכתובה דלא תפסיד כנ"ל והתינח לראב"י. משא"כ הרמב"ם הא פסק בפ"י מה' אישות דכתובה הוא רק מדרבנן א"כ לא יוכל לומר דכוונת התורה בפרישת השמלה הוא משום זה ושפיר כ' דכוונת התורה הוא לברר הדברים כשמלה כדקא' הש"ס לרבנן דראב"י והבן: אמנם הא קשי' לי על תי' הרמב"ן הנ"ל שכ' דצריך פרישת השמלה כדי שלא יוכל לטעון פ"פ לאוסרה עליו הרי באמת פריך הש"ס הנ"ל דהא ס"ס הוא ומשני באשת כהן או באשת ישראל וכגון דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים. והנה באשת כהן לא נוכל לאוקמה קרא במוש"ר כיון דכתי' בי' לא יוכל לשלחה כל ימיו ודרשי' כל ימי' בעמוד והחזר קאי ובא"כ הא לא נוכל לומר בעמוד והחזר קאי וע"כ באשת ישראל וכגון דקביל בה אבי' קידושין פחותה מבג"ש וליכא רק ס' דילמא באונס אמנם הא באמת הקשו התוס' נוקמא בחזקת היתר שהי' באונס ותי' דאונסא קלא אית לה והשתא דליכא קלא הו"ל רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף. והקשו תו דא"כ אפי' בס"ס יאסר ותי' דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי עיי"ש. וא"כ הדק"ל ל"ל פרישת השמלה ואי כדי שלא יטעון פ"פ לאוסרה עליו הרי תהי' מותרת מטעם ס"ס ואי בקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבג"ש אכתי נוקמא אותה בחזקת היתר שהי' באונס ואי דאונס קלא אית לי' והוי רצון רובא כנ"ל ז"א דהתינח התם מדרבנן שפיר אמרי' דאיכא רוב רצון משא"כ הכא לענין דאוריית' הא ל"מ רוב הזה כיון דאינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ושפיר נוקי אותה בחזקת היתר וצע"כ: והנה בדברי התוס' חולין הנ"ל שכ' דלכך באומר אמרו חיישי' שמא תשכור עדים משום שאינו אלא דיבור בעלמ' אומרים מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש והיכי שע"י דיבורם לא נגמר המעשה בודאי אז ל"ה אלא דיבור בעלמא ודיבור מיקרי ואמרי וקשה לי לפי"ז מש"ס מכות ד"ו ע"א דקא' שם על הא דקתני במשנה אם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג את הנפש וק' בגמ' היכי אמרי' להו ופירש"י לקא"פ למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו אמר רבא הכי אמרינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה אי אמרינן למיחזי אתו מה יעשו ב' אחין שראו בא' שהרג את הנפש וקשה לפי"ד התוס' הנ"ל בכה"ג איך נאמנים הכשרים אפי' אי אמרי אח"כ הקא"פ למיחזי אתו הרי בשעה שהעידו הכשרים עדיין לא נגמר על פיהם עד שנבדקו אח"כ הקא"פ אי אתו למיחזי או לאסהורד וא"כ ל"ה אלא דיבורא בעלמ' דאפשר שהקא"פ יאמרו לאסהודי אתו ולא יועיל עדותן ודיבור' מיקרי ואמרי אף שאינו כן כנ"ל ונלפענד"ל דהנה ראיתי מובא בשם ס' שערי תודה שמביא קושי' בשם גדול א' לפי"מ דמסקי' כרבי דאף בד"מ נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה הרי אמרו בשבועות דמ"א ע"ב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ הכא דבע"כ מיירי שהלוה מכחיש ההלואה לגמרי א"כ לפי דבריו לא הי' הפסולין כשהלוה א"כ יהא נאמן לחובתו יותר מעדים כשרים שאומרים שגם פסולים הי' באותו מעשה ואף שהוא אומר שגם הכשרים לא ידעו כיון שלא לוה כלום הלא נגד הכשרים אינו נאמן ויהי' חייב לשלם. אמנם באמת לק"מ לפי"ד התוס' קידושין מ"ג ע"ב ד"ה והשת' שכתבו שם דעד הצריך שבועה אינו עד משום דרחמנ' אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר דמשמע שיהיו נאמנים בדיבור בלבד וא"כ ה"נ הרי אין העדאת העדים מועלת כ"א בצירוף הבע"ד שאומר שלא לוה והוי כאומר לא היו הפסולים כאן בשלמ' לענין כל האומר לא לויתי הא מועיל העדות לענין ההלואה משא"כ הכא לא הי' שום תועלת בעדותן אי לאו הבע"ד משום דנמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה ולפי"ז מיושב קושייתי הנ"ל דהתינח כשאומרים לאסהודי אתו הרי הי' העדות בטל אפי' הי' אמת הדבר מטעם גזה"כ דנמצא א' מהן קא"פ ולא נתקיים העדות רק במה שאומר הבע"ד לא לויתי משא"כ כשאומרים לאסהודי קאתו א"כ העדות כמו שהוא לפנינו הוא קיים ורק שאנו מספקינין שמא מפני שהיו העדים סוברים שהקרובים יאמרו שלאסהודי אתו לכך אמרו עדותן אף שהוא שקר דדיבורא מיקרי ואמרי כנ"ל ז"א דהא לענין זה הרי מהני שפיר הודאת הבע"ד שאומר שלא לוה ולא היו הפסולים שם א"כ לא הי' עולה על דעתם שיאמרו דבר שאינו משום שלא נגמר עדיין כיון דלפי"ד הלוה שלא הי' הפסולים א"כ ע"כ נגמר הדבר בעדות הכשרים וכיון דל"ה הודאת הבע"ד רק לסלק הנגיעה שוב נאמנים העדים הכשרים והוי שפיר עפ"י דיבורם והבן: ומה שהקשית בתוס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה עידי טומאה אתמר שהקשו מפ"ק דקידושין גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב ר"ח וקא משער אי אית בה שו"פ אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד אסתן ותיאסר וקא' אביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח אם הקילו בשבוי' ניקל בא"א ופירש"י אם הקילו בשבוי' דאיסור לאו נקל בא"א דאיסור מיתה והקשו דשבוי' נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת וע"ז הקשית דהא קיי"ל חלל שעבד עבודתו כשירה וא"כ ליכא חילול שבת הנה כבר קדמך בזה בס' ההפלאה בחי' שם וכן הקשה הפר"ח בס' מים חיים בילקוטים וע' בשעה"מ פ"ו מביאת מקדש שמביא דיעות בזה ומרש"י יבמות ל"ג ע"ב בהא דפריך זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ופירש"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע"ג דשחיטה בזר כשירה גם הביא דעת הרמב"ן ז"ל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ספק חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסולה וא"כ י"ל דגם דעת הר"ת הוא כן וע' בתוס' ריש מכות שכ' לחלק דבעידי נערה המאורסה כיון שזממו להרוג את הנפש ולחייב מיתה באו לכך לא מיקיים כאשר זמם במלקות משא"כ בעדות דב"ג וב"ח דלא כיונו אלא לשוי' ב"ג וב"ח דליכ' כ"א לאו בעלמ' כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה וגם התם יל"ע דהא גם בב"ג וב"ח איכ' איסור מיתה אם ישמש ע"ג המזבח בשבת וע"כ דהתוס' שם סברי כהשיטה השני' שמובא בשעה"מ שם דכיון דעבודתו כשירה ליכא חילול שבת וע' שו"ת א"ז הח"צ סי' מ"ד: ומה שהקשית דאמאי ל"א מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הנה באמת כ' בפמ"ג יו"ד בפתיחה לה' טריפות דהיכי דאיכא לאוקמי אחזקה מוקמינן באיסור לאו ולא באיסור כרת. אולם דבריו תמוהין מסוגי' דיבמות קי"ט ע' בפירש"י שם דמחלק בין הרחקה דעביד יותר לאיסור כרת מאיסור לאו אבל לא בגזירה וע' מהרי"ק שורש ע"ב וע' תוס' קידושין י"ד ע"א ד"ה ותהא א"א יוצאה בחליצה ובחי' מהרי"ט שם וע' במגיה משנה למלך פי"ג מה' שגגות ה' ה' מ"ש בזה והנה ראיתי שם בתוך פלפולו יצא לחדש דהא דאמרינן חתיכה נעשה נבילה אינו אלא באיסור כרת ולא באיסור לאו ויש לבאר עפי"ז דברי רש"י ז"ל סוף ע"ז רמי לי' רב עמרם לרב ששת תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גע"נ הכא היתרא בלע התם איסור' בלע ופירש"י ד"ה גבי קדשים השפוד והאסכלא שצלה בהן בשר קודש משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגוי' טעמ' ונותר איסור כרת הוא עכ"ל ולכאורה הא דמסיים ונותר איסור כרת הוא אך למותר הוא ונלפענ"ד דהנה לכאורה צריך להבין אטו לא ידע רב עמרם החילוק דבקדשים היתרא בלע שמצינו בכ"ד בש"ס דמחלק בהכי ונראה דהנה באמת קשה אמאי הוי היתרא בלע הא המים שקיבלו טעם מן השפוד נעשין נבילה וחוזרין ואוסרין את השפוד וא"כ הוי איסור' בלע. אך באמת לק"מ דהרי שיטת רש"י ז"ל דלינת לילה פוגמת א"כ לאחר שנעשה נותר הוי נוטל"פ וכ' הרא"ש דבנותר גזיה"כ הוא שאוסר נוטל"פ. אולם נראה דנהי דהוי גזיה"כ בנותר שאוסר נוטל"פ אבל מ"מ א"א לומר שהמים יהיו נעשין נבילה דהא חנ"נ בשאר איסורין הוא משום לתא דבב"ח ולא נ"נ אלא בטעם מושבח דבבב"ח הא אינו אסור נוטל"פ ושפיר קאמר רב ששת דהוי היתרא בלע אבל רב עמרם לא סליק אדעתי' שתהי' לינת לילה פוגמת והי' סובר דגם קדשים הוי איסור' בלע מפאת שהמים נעשין נבילה וחוזרין ואוסרין את השפוד והשת' א"ש מ"ש רש"י ז"ל ונותר איסור כרת הוא היינו כיון דקושיית רב עמרם הוא רק מטעם שהמים נ"נ א"כ לפי"ד המגיה מ"ל הנ"ל הא ל"א חנ"נ אלא באיסור כרת וע"ז כתב דנותר איסור כרת הוא ושייך בי' חנ"נ] וע' משנה למלך פ"א מה' יו"ט ה' י"ז שמונה והולך סוגיות חלוקות בש"ס דלפעמים מצינו דמחלקין בין איסור לאו לכרת ולפעמים אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והביא שם חבילות דיעות קדמונים שמחולקין בסברא זו וע' שו"ת נוב"י מהדו"ק חא"ח סי' כ"א והדברים עתיקין ובזה הנני הדור"ש: