הרי בשמים קיג

מובא בשם בה"ג ור"ת דס"ל דאינו נאמן לפסול בנו כי אם ע"י הכרת בכורה ע"ש ועפי"ז נלפענ"ד ליישב מה ששמעתי מקשין בריש מכות כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פ' שהוא ב"ג וב"ח אין אומרים יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו אלא לוקה ארבעים ובגמ' שם מנה"מ אריב"ל דא"ק ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וליפסלוה לדידי' ולא ליפסלוה לזרעי' בעינין כאשר זמם לעשות וליכא והקשו לפי"מ דא' ביבמות מ"ז ע"א נאמן אתה לפסול בניך וא"א נאמן לפסול בני בניך ופי' התוס' שם כשיש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אפי' בניו דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולין ובני בניו כשרין וא"כ משכחת שפיר שיתקיים בהעדים דין הזמה כגון שהעידו בפנינו אמר אביו עליו שהוא ב"ג וב"ח וא"כ רצו לפוסלו וגם הם יפסלו ובזה ל"ש לו ולא לזרעו דהא לעולם לא רצו לפוסלו רק אי אין לו זרעו דביש לו בלא"ה לא הועיל עדותן כלום ובשלמ' בפשיטות ל"ק על הגמ' הא משכחת דין הזמה באין לעדים בנים או בשלא היו לו בנים דלא רצו לפסול לזרעו די"ל כיון דלפעמים לא אפשר לעשות בהם דין הזמה כגון ביש לו בנים לא מחלקינין בכך וכ"כ באמת הריטב"א שם וצ"ע בתוס' סנהדרין פ"א ע"א] אבל בכה"ג לעולם ישנו דין הזמה היכי שהי' עדותם מועיל דהא הם לא העידו לפוסלו רק באין לו בנים ובזה ל"ש לעולם למעט מלו ולא לזרעו. ולהאמור יתיישב שפיר דע"כ מיירי שמעידין שאמר אביו כן ע"י הכרת בכורה דהיינו שאומר שאין זה הבכור שהוא ב"ג דכי היכי שלעשות את שאינו בכור לבכור הימנוהו לעשות המוחזק לבכור לשאינו בכור ג"כ נאמן וזהו הוי ג"כ ע"י הכרת בכורה דהכי מפורש יוצא מדברי הש"ס ב"ב קכ"ו ע"ב שכ' ליישב מה שהקשה על הבה"ג הנ"ל מש"ס יבמות הנ"ל דפריך ואבנים לא מהימן והתני' יכיר יכירנו לאחרים ולבה"ג מ"פ והא שם ליכא הכרת בכורה ותי' דיש שם הכרת בכורה דאם נתגייר בינו לב"ע אין דין בכורה לכותי ע"ש וא"כ בכה"ג הא רצו להפסידו חלק ירושת בכורה ושפיר רצו להפסידו ממון וא"כ הא שפיר יוכל להתקיים ירן הזמה לשלם לו מה שרצו להפסידו חלק בכורה ודוק אולם באמת אנן לא קיי"ל בהא כבה"ג ופסקינן דנאמן האב לומר זה בני ממזר אפי' שלא ע"י הכרת בכורה וכן נאמן לומר בסתמ' בני זה ב"ג וב"ח: וע"כ נראה בישוב הקושי' הנ"ל בדרך הפלפול על אופן זה דהנה התוס' שם הקשו אמאי לקי אעדות דב"ג וב"ח הא הוי עדות שא"א יכול להזימה ונלפענ"ד לתרץ עפימ"ש התומים לענין מה שהקשו הראשונים בגיטין י"ז בהא דאמרינן מפני מה תקנו זמן בגיטין הרי מדאוריית' צריך שיהא בו זמן דאל"ה הו"ל עדות שא"א יכול להזימה וכ' התומים ליישב דכיון דאיכא כתובה למשקל מיני' כד"מ דמיא ובד"מ ל"ב עדות שאילה"ז ע"ש ולפי"ז הרי באמת הקשו הראשונים הא העדים הפסידוהו תרומות ושאר מתנות כהונה ומ"ט לא יתחייבו לשלם בשלמ' על להבא ל"ה הפסד משום דהוי פסידא דלא ברי דמי יימר דיהבי לי' תרומה ומתנות כהונה אבל התרומה שכבר קיבל הא הרמב"ם פסק דאף דבנודע שהוא ב"ג פטור מחומש אבל מ"מ צריך לשלם את הקרן וע' תוס' יבמות ל"ד וא"כ ממון בעי לשלומי כשהוזמו ולא מלקות ע' בשעה"מ סוף ה' ביאת מקדש אך י"ל דנהי דאיהו צריך לשלם אבל העדים כשהוזמו אינן חייבין לשלם מתורת הזמה דיוכלו לומר לא לחייבו ממון באנו דלא ידענו שכבר קיבל תרומה ומ"כ כדא' בסנהדרין מ"א לאוסרה על בעלה באנו וכ"כ בס' ערוך לנר עכ"פ כיון דיש לו הפסד ממון בעדות א"כ פתיכא בי' ממונא ובד"מ ל"ב עדות שאילה"ז ומיושב קושי' התוס' וא"כ לפי"ז התינח כשמעידין בפירוש שהוא ב"ג שאומרים בפנינו נתגרשה אמו כפירש"י משא"כ כשמעידין שאמר האב בני זה ב"ג הרי כיון דנאמנות האב חידוש הוא הא אינו נאמן רק על להבא ולא על למפרע כדא' בב"ק ע"ב בעד זומם כיון דחידוש הוא אינו נפסל אלא מכאן ולהבא וע' בש"ך יו"ד סי' ק"י מ"ש בשם הר"ן לענין קבוע דל"א למפרע כיון דחידוש הוא [ובענין זה אמרתי לתקוע מסמרות בדברי המהרש"א ז"ל בריש נדה דהתוס' שם הקשו בהא דמסיק בגמ' שם דאפי' הלל אינו מטמא מעל"ע רק לתרומה וקדשים אבל לחולין מודה דדי' שעתה והקשו התוס' אמאי ל"ה טומאה ודאית גם לחולין כיון דכל ספיקי טומאה ברה"י ודאי טמא אפי' היכי דאיכא חזקת טהרה דילפינן מסוטה ותי' דלא ילפי' מסוטה לטומאה למפרע אלא להבא דוקא ילפינן דומי' דסוטה שהיא להבא ואח"כ הקשו התוס' דאמאי בקדשים ותרומה מחמרי ב"ה ואפי' ברה"ר ואמאי הרי ס"ט ברה"ר טהור אפי' היכי דליכא חזקה דילפינן מסוטה ותי' כיון דהשת' טמאה ודאי ל"ד לסוטה ונתקשה המהרש"א הרי כבר כ' התוס' דלא ילפינן על למפרע דל"ד לסוטה וכי היכי דל"י למפרע ברה"י ה"נ לא ילפינן ברה"ר כיון דל"ד לסוטה ותי' דאע"ג דל"י מסוטה לטומאה למפרע שיהי' בו טומאה ודאית ה"ד היכי דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקת טהרה שפיר ילפינן מסוטה שתהי' טומאה ודאית אפי' בטומאה דלמפרע. ובחי' מהר"ם לובלין שם כ' דאפי' היכי דליכא חזקת טהרה ל"י כלל טומאה דלמפרע מסוטה לטומאה ודאית ואינו אלא ספק כיון דל"י מסוטה טומאה דלמפרע ע"ש ובש"ש שמעתא א' פ"י חתר למצוא טעם לד' המהרש"א ז"ל במ"ש דרק היכי דאיכא חזקת טהרה לא ילפינן טומאה דלמפרע. ולפענד"נ עפי"ד התוס' ב"ב נ"ה ע"ב ד"ה ר"א שכ' שם בשם ר"ת בטעמ' דר"א בהמשנה דהנכנס לבקעה כו' ר"א מטהר וז"ל ור"ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאי אפי' בכמה ספיקות משום דמן הדין אפי' בחדא ספיקא טהור דאוקמי' אחזקה וילפינן מסוטה דטמא א"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי דהא אפי' בחדא ספיקא הול"ל דטהור ור"א סבר אין לך בו אלא חידושו ודוק' חדא ספיקא טמא ע"כ ולפי"ז י"ל גבי טומאה דלמפרע אע"ג דלענין ס"ס לא יסברו ב"ה כוותי' דר"א דמה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי אולם לענין טומאה דלמפרע שפיר י"ל כיון דמה"ד הו"ל לאוקמ' אחזקה רק דילפינן מסוטה דמ"מ טמא ע"כ אין לך בו אלא חידושו דרק להבא טמא ולא למפרע דומי' דאמרי' בהזמה ובקבוע וא"כ תינח היכי דאיכא חזקת טהרה הוי חידוש משום דמה"ד הו"ל לאוקמ' אחזקה כד' התוס' הנ"ל משא"כ היכי דליכא חזקת טהרה הא ל"ה חידוש שפיר אית לן למימר דגם למפרע ס"ט ברה"י ספיקו טמא וצדקו דברי המהרש"א ז"ל] וא"כ כיון דל"מ נאמנות האב על למפרע א"צ לשלם בעד התרומה שכבר אכל ועל להבא הא ל"ה הפסד כנ"ל וא"כ לא פתיכא בי' ממונא ותיהדר קושי' לדוכתה הא הו"ל עדות שאאיה"ז: ולהלכה דעת בה"ג ור"ת הנ"ל נדחה קראו לה בתוס' וברא"ש ובשארי קדמונים ופסקו דנאמן אפי' שלא ע"י הכרת בכורה ובשו"ת מהרשד"ם חח"מ סי' ש"ה כ' שראוי לפסוק הלכה למעשה דבכ"ע נאמן אפי' שלא ע"י הכרת בכורה ע"ש וכן מ"ש בש"ג שילהי קידושין ובספ"ק דכתובות דלא האמינתו תורה לאב אלא לומר שהוא בנו רק שנולד בפסול שאשתו אינה כשירה לו אבל לומר שאשתו זינתה וזה אינו בנו לא מהימן גם דיעה זו אידחיא מהלכה ובד"מ אה"ע סי' ד' הביאה וכ' עלי' דדעת יחיד הוא וגם משמעתא דיבמות הנ"ל היא מופרכת דמ"פ ומי אר"י דאבנים לא מהימן כו' הרי כיון שלפי מה שאומר שנתגייר בינו לב"ע הא אינו בנו דבנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה ולומר שאינו בנו הא לא מהימן א"ו דגם בזה מהימן. והנה ראיתי בקצוה"ח סי' רע"ז סק"ב שכ' שם להשוות דעת התוס' והרשב"ם ב"ב קל"ד שכ' דאין האב נאמן בתורת יכיר אלא כשהוחזק בבנו לומר בכור הוא אבל אם אינו מוחזק בבנו אינו נאמן בתורת הכרה אלא מכח מיגו דא"ב יהיב לי' כולי נכסי עם דעת הש"ג הנ"ל דלהכי גם לענין בני זה ממזר א"נ אלא כשידוע שהוא בנו ע"ש ואני תמה עליו דמדברי התוס' בכתובות גבי ארוס וארוסתו נראה דגם לומר שאינו בנו ג"כ נאמן בלא מיגו וכן מבואר בדבריהם בכתובות ק"ה ע"ב ד"ה הרי שאמר בני זה וכהן הוא ע"ש וכן להך תירוצא בתוס' הנ"ל דההוכחה היא מכח דנאמן לומר על תינוק בין הבנים שהוא בכור ע"כ אומר שהגדולים אינם ממנו והכי מבואר ברמב"ם פ"ד מנחלות שנאמן לומר שאינו בנו וכ"כ בנימוק"י יבמות פ' אלמנה לכ"ג ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' מ"א מ"ב וכן בשו"ת מהרשד"ם הנ"ל פסק כן ע"ש שהאריך: והנה אם האב נאמן כשאומר זה בני ממזר לפסול את אשתו עי"ז ולהצריכה חליצה הנה מבואר בנימוק"י ס"פ אלמנה לכ"ג בשם הריטב"א וז"ל אפי' כשהיא אומרת דמארוסה הוא אם הארוס מכחישה בברי ואומר שלא בא עלי' כלל אינו נאמן הוא לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא ברי וברי הוא והתורה האמינה את האב על הבן לומר שהוא ממזר כו' עכ"ל הרי דאפי' בארוס כ' שא"נ לפוסלה מכ"ש בבעל דרוב בעילות אחרי הבעל שאינו כן בארוס כמבואר בתוס' סוטה כ"ז וכ"כ היש"ש שם סי' י"א והכי מבואר ברמב"ם פט"ו מא"ב ה' י"ז ע"ש וע' בתשב"ץ ח"ב סי' י"ט שכ' וז"ל ועוד שהאב א"נ אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו נאמן כא' פ' החולץ אף אתה אל תתמה לענין חיוב ממון אם נאמן להפסידו ירושתו א"נ להפסיד אמו שכר הנקתה שהנאמנות שהאמינה תורה לאב אינו אלא על הבן לבדו לפוסלו או להפסידו לא לפסול אחרים ולהפסידם עכ"ל וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' שכ"ג ע"ש וע' בטו"ז אה"ע סי' ז' סק"ט שהביא בשם הפרישה שהקשה בהא דאי' שם האב שאמר נשבית בתי ופדיתי' בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה א"נ לאוסרה וסיים בטור שלא האמינתו תורה לאומרה אלא בענין אישות דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה ובזה אוסרה על שאר האנשים אבל לא לפוסלה משום זנות והקשה הפרישה מסי' ד' שנאמן האב לומר על א' מבניו שאינו בנו והוי ממזר על פיו ותי' דשא"ה דהתורה האמינתו דכתי' יכיר ובאמת גם שם אינו נאמן לפסול האשה עכ"ל הרי דכ' להדי' שא"נ לפסול האשה. והכי מבואר בסי' ד' סכ"ז בארוסה שנתעברה והוא מכחישה שאינו ממנו דאם ניסת לכהן ל"ת וכ' בח"מ ס"ק כ"ח דלאחר מיתת הארוס היא כשירה לכהונה לכתחלה ע"ש וכוותי' פוסקים האחרונים דלא כב"ש שחולק עליו בזה. וי"ל מכח הסברא דלגבי דידה א"נ לפוסלה משום דאל"כ האיך יהי' נאמן האיש אף לגבי הבן כשהאשה מכחישתו הרי אית לה מיגו דא"ב אמרה מכותי מיעברה דאף דרוב נשים אינן מוסרות עצמן לביאה לכותי מ"מ הא נראה מד' התוס' ב"ב צ"ב ע"ב ד"ה ואמאי כו' דמיגו מהני נגד רובא ע"ש וע' בתומים בכללי מיגו אות ל"ה וע"כ משום דאז הוי' מיפסלה נפשה מכהונה והוי מיגו לחצי טענה וא"כ התינח אי השת' אינה פוסלת א"ע מכהונה ל"ה זה מיגו וכדא' בכתובות ט"ז ע"א אבל אי אמרינן דהשת' היא ג"כ פסולה מכהונה א"כ שפיר יש לה מיגו דבין כך וב"כ היא פסולה לכהונה וא"כ לא הי' לנו להאמינו אף נגד הבן אע"כ דא"נ לפוסלה מן