הרי בשמים קיא

החולקין בנזד כדי להנצל מעבירה חמורה אפשר דגם החולקין יודו וגם ליכא חשש שיבאו נשים אחרות לזלזל באיסור דכיון דלא נתיר לה אלא ע"י שינוי תזכור שמשום זה אנו מתירין לה כדמצינו בביצה י"ח ובס"ד דהיכי שאינו מותר רק ע"י שינוי זכור הוא ודבר זה תלוי בראות עיני המורה לשקול בפלס מאזני שכלו אם להתיר לה אף באופן זה שלא יצמח מזה מכשול ח"ו. ירחץ ה' את צואת בנות ציון ויבער הקוצים מכרמו ברוח משפט וברוח בער וקרן התורה ירום ונשא וגבה מאד כנפש המעתיר ידידו הדו"ש באהבה. סי' לט בעזהש"י יום א' ט' שבט תרמ"ב לפ"ק סטריא. שלום רב לכבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"מ מאיר נ"י אבד"ק באלשוועטץ יצ"ו. מכתבו הגיעני תוכו רצוף שאלה בעובדא דאתא לקמי' באשה שנתאלמנה מבעלה וישבה גלמודה ערך ב' שנים והיתה מוחזקת בכשרות והלכה והיתה לאיש אחר שלא זכה להבנות מאשתו הראשונה והנשואין היו ח' ימים לירח טבת והיתה חופת נדה ובחצי חודש טבלה לנדותה ונתעברה תיכף מביאה ראשונה לפי דברי' ודרה עמו עוד ארבעה שבועות ואח"כ נפל קטטה ביניהם ושם לה הבעל עלילות דברים לאמר שהעובר אינו ממנו ועזב אותה ושב אל מקומו וילדה בן בט' באב והשנה היתה מעוברת והי' ח' חדשים פחות שבוע א' מעת טבילתה ולפי דבריה הוא בן ז' ואשתהי יותר מז' ג' שבועות ואי שיפורא גרים אפשר שהוא בן ט' חדשים אבל בעלה החזיק בדיבורו גם אחר לידת הולד וטען לפני ב"ד שאינו ממנו ואח"כ מת בעלה והניח אחין. ושלשה המה נפלאו ממנו א' אם היא צריכה חליצה מן האחין. ב' אם א"צ חליצה אי מותרת לכהן. ג' אי מותר הבן לבא בקהל. עכת"ש: הנה משנה שלימה שנינו קידושין ע"ח ע"ב האומר בני זה ממזר כו' ר"י אומר נאמן ובגמ' דריש יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני ב"ג וב"ח וקיי"ל כוותי'. והנה אי מהימן האב אפי' כשאשתו מכחישתו או לא נסתפק בזה הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק כ"ג ע"ש ובתוס' רי"ד בקידושין ע"ח מבואר דהא דנאמן האב לפסול את בנו הוא רק היכא דלא קיימה אם ומכחישתו אבל אי מכחישתו איהי מהימנה ע"ש ולכאורה י"ל דלא מיבעי' כשבאו האב והאם יחד לב"ד והאב אומר שהוא ממזר והאם תענה כחשו בפניו הרי לא יפה כח האב מע"א דעלמ' במקום שהאמינתו תורה דקיי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא' בסוטה ל"א ע"ב לענין ע"א אומר נטמאת כו' דהא דא' עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ה"ד בבאו בזא"ז ולא כשבאו בב"א וכן א' שם מ"ז ע"ב לענין ע"א אומר ראיתי ההורג ע"ש אלא אפי' כשבאו בזא"ז הרי דעת הרבה מן הראשונים ז"ל שכ' ממשמעות דברי הש"ס יבמות קי"ז ע"ב דל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' רק היכי שכבר יצאה ההוראה מהב"ד על פי עדותו אבל כל זמן שלא הורו ב"ד על פיו לא הו"ל כשנים דלא כתוס' כתובות כ"ב ע"ב וסוטה ל"א שם. וא"כ עכ"פ כל זמן שלא הורו ב"ד על פי דיבורו של האב שהוא ממזר שפיר מהני הכחשת האב אך י"ל עפימ"ש הב"ש בסי' י"ז ס"ק ק"ט ליישב דמ"ש בע"א אומר מת בעלה בעינן דוקא התירוה לינשא ובסי' קע"ח לענין סוטה פסק הטור אפי' לא פסקו הדין עפ"י העד מ"מ הרי הוא כשנים ותי' דשא"ה בסוטה דעא"נ מדאוריית' לכך העד נחשב כב' אפי' לא איפסק הדין על פיו אבל בדבר שאינו נאמן מדאוריית' אלא מדרבנן אז ל"ה כב' אלא כשפסקו הדין על פיו ע"ש והוא כהחילוק שכ' התוס' ביבמות קי"ז ע"ב אליב' דעולא כן הוא חילוק זה גם כן לדידן דקיי"ל כר"ח [ומ"ש הב"ש שם סברתו בשם התוס' הוא תמוה ע' ב"מ] וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סס"ק י"ד. וא"כ כיון דנאמנות האב על בנו לומר שהוא ממזר הוא מדאוריית' מדכתי' יכיר יכירנו א"כ שפיר הו"ל עדותו כב' אפי' קודם שהורו ב"ד על פיו ולא מהימנא האם להכחישו. ואין לפקפק לשי' הר"ן הובא בב"ש סי' ד' ס"ק ס' דהא דא' כ"מ שהאמינה תורה כו' הוא דוקא במילתא דעלא הכא ל"ה מדעל"ג ול"א כ"מ שהאמינה כו' ג"ז אינו לפמ"ש הב"ש שם דדוקא להוציא דבר מחזקתו בעינין מילתא דעל"נ וא"כ הכא הא אינו להוציא דבר מחזקה כדא' בכתובות י"ג ע"ב איהי אית לה חזקה דכשרות בתה ל"ל חזקה דכשרות וא"כ שפיר אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים: והנה לכאורה עדיין יש לדון בזה עפ"י דברי הריטב"א שהובא בנימוק"י ר"פ האשה רבה שכ' דהא דא' עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' ה"ד היכי דבעי' שנים כגון בדבר ערוה כשהאמינה תורה ע"א ה"ה כב' דעומד במקומם אבל באיסור דעלמ' דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחיש לי' הוי הכחשה כחד לגבי חד ע"ש. ומכח סברת הריטב"א הלזו חולקים היש"ש והב"ח עמ"ש בש"ע יו"ד סי' א' בשם מהרי"ק בשוחט שאמר ששחט כהוגן והב' מכחישו דהשוחט נאמן משום דכ"מ שהאמינה כו' והם חולקין עליו דבאסורין שנאמן ע"א לא הו"ל כשנים ע"ש וא"כ ה"נ לכאורה בהא דנאמן האב לומר זה בני ממזר ורוצה לאוסרו לבא בקהל ל"ש בי' לומר כ"מ שהאמינה כו' כיון דא"צ להאמינו רק כחד כיון שגם ע"א נאמן באיסורין אמנם באמת ג"ז ליתא עפי"ד המח"א בה' עדות סי' י"ג שכ' דהא דעא"נ באיסורין ה"ד היכי שמעיד על הדבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא זה או גרושה היא זו שמעיד על הדבר כדי שלא ויוכלו אחרים לאוכלו או לבעול אותה אבל להעיד על האדם כדי לפוסלו אין ע"א נאמן דלפסול אדם בעינין שנים כיון שאין זה מעיד לומר דבר האסור הוא ע"ש וכ"כ בפר"ח סי' קי"ט וא"כ ה"נ כיון שרוצה לפסול הבן לומר שהוא ממזר ע"כ האמינתו תורה כשנים ושייך שפיר לומר כ"מ שהאמינה כו' וא"נ האם להכחישו כשבאה אח"כ וגם י"ל עפי"ד הפנ"י בקידושין ע"ג דממזר מיקרי דבר שבערוה א"כ שפיר האמינתו התורה כשנים ובלא"ה הא הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז האריך בסתירת דברי הריטב"א הנ"ל אמנם כל זה בבאה האשה אח"כ ומכחישתו. אבל בבאו יחד לב"ד צריך להבין דמהיכי תיתי שיאומן האב בשאשתו מכחישתו נגד הכלל המסור בידינו דע"א בהכחשה ל"מ: והנה התוס' בקידושין ע"ד ע"א וב"ב קכ"ז ע"ב הקשו על הא דאר"י כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כו' מנ"ל לר"י הא דנאמן לומר זה בני ב"ג וב"ח בשלמ' זה בני בכור דין היא שיהא נאמן עליו משום דהוי טוב לולד שעי"כ יטול פי שנים אבל לפוסלו אמאי נאמן ותי' דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאמר על קטן שבבניו שזה בכור ואפ"ה נאמן ואע"ג שע"י שמעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים ורבינו אליהו מפרש דה"ט דנאמן משום דכתי' כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן שנואה בנישואיה כלומר שהוא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא ב"ג וחלוצה דשנואה בנשואי' וכ"כ ביבמות מ"ז ע"א והנה לפי תי' הר"א מבואר במפורשים דמיירי כגון שידוע שבן א' מבניו הוא בן השנואה וא"י איזה הוא דאל"ה שלא נודע לנו שאשתו היא שנואה בנישואי' כי אם על פיו הא אין אדם מע"ר א"כ לפי"ז ליכא חזקת כשרות לא דאם ולא דבן א"כ אפי' אי נימא כד' הפנ"י הנ"ל דממזר מיקרי דבר שבערוה מ"מ הא מבואר בתוס' ריש גיטין דהא דאין דשב"ע פחות מב' ה"ד היכי דאתחזק איסור' וא"כ ל"ל קרא דהאב נאמן בל"ז היכי דאינו להוציא מחזקה קיי"ל דעא"נ וע"כ דרבי קרא אפי' היכי שאשתו מכחישתו ושפיר אצטריך הקרא. ושעפי"ז יתבארו דברי התוס' בכתובות י"ג ע"ב ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמי' דר"י היא אמרה מיני' והוא אמר אין מינאי אר"י למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אר"י א"ש הלכה כר"ג וכ' התוס' שם בד"ה חדא דקא מודה וז"ל והשת' הוי ועוד כפשוטו ועוד דאפי' לא יודה ולאו דקא' דלאו מיני' דבהא לא מכשר ר"ג כיון דהוי ברי וברי כדא' ברפ"ב אלא כגון שמת כו' ולכאורה ל"ל להתוס' ז"ל לומר דל"ל דהפי' דלאו מיני' משום דבברי וברי ר"ג מודה הרי בלא"ה התורה האמינתו מדכתי' יכיר ולדברינו הנ"ל ניחא דמעיקר' היו רוצים התוס' שם לפרש ועוד אפי' ליכא טעמ' דמודה כגון לאביי ס"פ אלמנה לכ"ג מדאפקרה נפשה לגבי ארוס מפקרה נפשה נמי לגבי עלמא ונהי דהתוס' שם דחו פי' זה אבל עכ"פ רוצים לפרש שיתכנו דברי ר"י אליב' דאביי [וגם מדקא' התם א"ל אביי ובהא כי לא מודה כו'] וא"כ הא אביי ס"ל בגיטין נ"ד ע"ב דאין ע"א נאמן באיסורין אפי' לא אתחזק רק היכי שבידו כמו שמתבאר מדברי התוס' והרא"ש שם ע"ש וא"כ לדידי' שפיר אצטריך קרא דיכיר אפי' היכי שאין האשה מכחישתו וא"כ לדידי' שפיר י"ל דהא דהתורה האמינתו לאב לומר על בנו שהוא ממזר ה"ד בשאין האשה מכחישתו וא"כ ע"כ הוכרחו התוס' לפרש מטעם דאי הי' אומר בברי שאינו בנו לא הוי מכשיר ר"ג אולם הא קשי' בהא דקא' ועוד האר"י א"ש הלכה כר"ג וא"ל אביי ובהא כי לא מודה מכשר ר"ג כו' הרי אביי ס"ל ביבמות ל"ה ע"א דחזקה אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר דגנאי הוא לה שתתעבר בזנות א"כ דילמ' הא דמכשיר ר"ג בהיתה מעוברת אפי' ברוב פסולין הוא משום דבהדי חזקת כשרות איכא ג"כ חזקה דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ושני חזקות עדיפי מרוב ע' פמ"ג סוס"י ק"י משא"כ הכא בארוס הא ליכא חזקה דמתהפכת לפי"מ דמבואר במהרש"א קידושין ע"ג בתוס' ד"ה מאי דאף שיכולה לתלות הולד בארוס משליכתו דבושה משום דהוי דרך זנות כמו בפנוי' שזינתה דאף דהולד כשר משליכתו משום גנאי ע"ש וא"כ ליכא חזקה דמתהפכת דהא חזינן דאינו גנאי לה וא"כ בכה"ג לא מכשיר ר"ג ברוב פסולין. וצע"כ: אמנם בעיקר פי' דברי הגמ' ועוד האר"י א"ש כו' מבואר ברא"ש שם דל"ה יכולין לפרש ועוד אי לא הי' מודה דא"כ הי' האב נאמן משום שהתורה האמינתו מדכתי' יכיר וכן מבואר בנימוק"י יבמות ס"פ אלמנה לכ"ג בשם הריטב"א וכ"כ בטא"ה סי' ד' דאפי' כשהאשה מכחישתו האב נאמן. ובאמת כ' בשעה"מ פט"ו מה' א"ב שדברי התוס' רי"ד הנ"ל שכ' דכשהאשה מכחישתו לא האמינה תורה לאב נדחין מכל הפוסקים שחולקין עליו ותמה על הש"ך הנ"ל שהניח הדבר בצ"ע ע"ש. אכן נראה דזהו דוקא בשאומר האב שאינו בנו והיא מכחישתו ואומרת