הרי בשמים קה

כו' וז"ל ומשום עור לחודי' אצטריך שור ולא אדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאוריית' כו' ובסנהדרין מ"ח ע"א בד"ה משמשין כו' כ' התוס' שם דעורו של מת לא גרע מתכריכי המת ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דכונת התוס' הוא בעבד ונכרי הקנוי לישראל דעכ"פ עורו מותר דהא אינו אסור רק משום דהוי כתכריכי המת והוי דומיא דא' ביבמות ס"ו ע"ב גבי ההוא אצטלא דפרוסה אמיתנא קניא מיתנא וכיון דאינו אלא משום קנין המת א"כ עבד נכרי שהוא קנוי לישראל דאין לעבד קנין בלא רבו ממילא העור מותר בהנאה ושפיר הוי מתקיים והמת יהי' לו כמ"ש התוס' בזבחים ע"ש דפח"ח. ונראה דבזה תהי' נדחית ראיית המשנה למלך בפי"ד מה' אבל ובשו"ת צ"צ סי' י"ב בהג"ה דמת עכו"ם מותר בהנאה מסנהדרין י"ט ע"ב דא"ל שאול לדוד בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר חזי לכלבא ושונרא ואי איסור הנאה היא הא לא חזי לכלבא ושונרא ואינו שו"פ א"ו דמת עכו"ם מותר בהנאה ולפי"ד המקנה י"ל דהנה הברה"ז בזבחים ע"א כ' שם דערלות הוי כמו עור וא"כ עור של נכרי הקנוי לישראל הא מותר כד' המקנה הנ"ל וא"כ הא משעה שכיבש דוד היו הפלשתים נקנים לו בחזקה כמ"ש התוס' בגיטין ל"ח ע"א ד"ה אבל בחזקה כו' דבחזקה של כיבוש מלחמה איירי ע"ש וא"כ לא הי' הערלות איסור הנאה ועפי"ז תתחזק הקושי' שראיתי בשו"ת יד אליהו סי' ס"ז שהקשה מש"ס כתובות ע"ט ע"ב דקא' אי חיישינן למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא ואי לא חיישי למיתה אפי' ולד שפחת מלוג נמי לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה. והקשה אי נימא דמת גוי מותר בהנאה הא בשפחת מלוג נמי איכא עורה כהנ אפי' אי נימא מת גוי אסור בהנאה נמי תקשי דהא עכ"פ עור של עבד ושפחה הא מותר בהנאה וא"כ גם בשפחת מלוג איכא עורה. והנה בדה נ"ה ע"א א' שם עור אדם ד"ת טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור והקשו התוס' הא מת אסור בהנאה ותי' בתי' הא' דטומאה חמירא להו לאינשי טפי ותי' הב' דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה כיון דמת ילפינן שם שם מע"ע וע"ע נמי לא נפק' לן אלא מדכתי' בה כפרה כקדשים וכמו דעור קדשים מותר בהנאה ה"ה עור המת ונראה דהני שני תירוצים תלי' בתרי לישני דמייתי התם בנדה דלל"ק דעור גזעו מחליף והא דעולא אריש' אתמר ועור אדם טהור מדאוריית' אף בלא עיבדו וע"כ דל"ח כבשר לכך אינו אסור בהנאה כמו עור קדשים משא"כ לל"ב שם דעור אין גזעו מחליף ועולא קאי אסיפ' דרק עור אדם שעיבדו טהור מדאוריית' אבל בלא עיבדו טמא מה"ת דחשיב כבשר א"כ לפום ההוא לישנ' העור אסור ג"כ בהנאה ול"ד לעור קדשים דעור האדם הוא רך וחשיב כבשר. ולפי הצעה זו ג"כ תסתער עוד הפעם קושי' היד אליהו הנ"ל דהא גם גבי שפחת מלוג איכא שייר עורה ואין לומר דקאי התם לההיא לישנ' דחשיב עור אדם כבשר ואסור בהנאה ז"א דהנה לכאורה קשה לפי פר"ח בתוס' שם ע"א דהיכי דאין גזעו מחליף פי' שאם יהי' נקצץ לא יגדל אחר תחתיו הוי כולה פירא שלקח בהן קרקע ע"ש א"כ היכי נימא דיהי' העור חשיב קרן הא אי מגדל העור אין גזעו מחליף לל"ב דש"ס נדה הנ"ל וע"כ דקאי התם לל"ק דעור גזען מחליף א"כ הא לההיא לישנא העור מותר בהנאה וא"כ איכא גם גבי שפחת מלוג שיור עורה אמנם באמת לק"מ דאפי' אי נימא דהעור מותר בהנאה ושע"כ חשיב המת שלו כיון דאיכא בי' דבר שמותר בהנאה מ"מ כיון דאין דרך להפשיט העור מן המת הוי כליא קרנא אבל עור הבהמה ודאי חשיב שיור ומיושב נמי עפי"ז מה שיש להעיר לכאורה מדברי הר"ן בנדרים ל"ח ע"ב תני' יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנעים ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה מ"ט עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן בהמה לפטומא עבידא ופי' הר"ן למנחרותא כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמ' שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלין עכ"ד ולכאורה קשה דהא אכתי ניחא ליה ם בפטומא דגם העור מושבח ע"י הפיטום ועור המת של עבד ושפחה הא מותר בהנאה ועכצ"ל משום דאין דרך להתעסק בהפשטת עור מת אדם ול"ק נמי מתוס' ערכין ד' ע"א בהא דקא' נפשות ולא המת והקשו התוס' ל"ל קרא תיפוק לי' דאסור בהנאה מה"ת ואינו בדמים ולהנ"ל הא אצטריך לעבד מת דהא גם עבד נערך וסד"א דאית' גם עבד מת בערכין משום העור דמותר לפי"ד המקנה הנ"ל וע"כ דכיון דאין דרך להתעסק בהפשטת עור מת ל"ה בר דמים ורק לענין המת שלו חשיב כיון דאית עליו דבר דשרי ליהנות ממנו: והנה בחי' הר"ן חולין קכ"ב ע"א הביא תי' הב' דתוס' נדה הנ"ל דעור המת שרי בהנאה וכ' וז"ל ויש שתירצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא אינו אסור בהנאה כו' והקשה ע"ז דהא שיער אינו מטמא ונחלקו בו בפ"ק דערכין אם הוא אסור בהנאה. ולכאורה נראה ליישב עפי"מ דקא' בערכין שם לרנב"י מ"ט בהמה שנהרגה אסור גם שערה בהנאה ואשה שמתה נהנין בשערה ומשני זו מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא. וזו גמר דינה אוסרתה מחיים הלכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה ובאמת צריך לעיין הלא בפשיטות הוי מצי לחלק ולומר שא"ה דגלי רחמנ' ובעל השור נקי להנאת עורו וה"ה דשמעינן מיני' הנאת שערו כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וכמו שפירש"י באמת במשנה שם. ולמ"ש רש"י ז"ל בגמ' דכיון דתלוי בגמ"ד הלכך כל דמחובר בה בשעת גמ"ד מיתסר א"כ ל"ל קרא להנאת עורו דהרי אף לענין הנאת העור שייך ההיא סברא דכיון דתלוי בגמ"ד כל מה שמחובר בה בשעת גמ"ד מיתסר בהדה דהרי העור חמור משיער דהא בתשו' הרשב"א סי' ש"ה למד דעור המת אסור בהנאה ק"ו משיער ע"ש וא"כ חזינן דעור הוא יותר מחובר ובאמת מצינו כן בש"ס עירובין כ"ז ע"ב לענין ליקח בכסף מעשר בבקר מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו בצאן מלמד שלוקחין צאן ע"ג גיזתה כו' צריכי דאי כ"ר בבקר הו"א בקר הוא דמזדבן ע"ג עורו משום דגופי' הוא אבל צאן ע"ג גיזתה דלאו גופי' הוא אימא לא ופירש"י עור מחובר לבשר וא"י להפשיטו מחיים אבל גיזה יכול לגוזזה מחיים ע"ש הרי דהעור הוי יותר כגופו מהשיער והא דא' בנזיר נ"א בעי ר"א ברי' דרב איקא עורו מאי שיעשה גלגלין למת אף דשם ע"א מיבעי' לי' לחזקי' רק בשערו העומד ליגזז אי נעשה גלגלין אבל באינו עומד ליגזז פשיטא לי' דנעשה גלגלין למת הרי דשיער הוי יותר מחובר מעורו עכצ"ל דר"א ב"א פליג בזה על חזקי' וכן מבואר בשיטה מקובצת שם ע"ש וא"כ עכ"פ כיון דעור הוי יותר מחובר משיער ל"ל קרא דנקי להנאת עורו ואפשר דהא דא' בשיער כל דמחובר בהדה מיתסר לאו מכח הסברא אלא אחר דדרשי' נקי להנאת עורו וצ"ע] ולפי"ז נראה דפלוגת' דרנב"י ולוי שם תלי' בפלוגת' דפליגי בחולין פ"ב ובכריתות כ"ה אי עגלה ערופה משעת ירידה לנחל איתן אסורה או משעת ערופה דלוי דס"ל שיער המת אסור בהנאה הוא משום דילפי' מעגלה ערופה וס"ל דע"ע נאסרה מחיים משעת ירידה לנחל איתן הלכך כל דמחובר בה בשעת ירידה לנחל איתן מיתסר בהדה א"כ גם השיער אסור וה"ה שיער המת ג"כ אסור משא"כ רנב"י ס"ל דע"ע עריפתה אוסרתה א"כ השיער מותר דשיער לאו בר ערופה הוי וע"כ גם שיער המת מותר בהנאה. ולפי"ז הא בנדה שם קאי על מימרא דעולא דאמר שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ועולא מסתמא כר"י רבי' ס"ל דא' בש"ס חולין שם דע"ע משעת ערופה נאסרה עיי' תוס' סנהדרין מ"ז ע"ב וא"כ אין העור נאסר בהנאה כמו השיער משום דלאו בר ערופה הוא דאינו עשוי להשתנות [ובאמת הא שכ' רש"י בשיער דלאו בר מיתה הוא שאינו עשוי להשתנות צ"ע מב"ב קנ"ד ע"א דקא' ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה וכ' התוס' שם בשם ר"ת דבחייו הי' השערות לבנות ולאח"מ נעשו שחורות ע"ש וה"ה העור שאינו נאסר בהנאה מה"ט. ושעפי"ז הי' נראה לכאורה לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ט"מ הי"א וז"ל עור האדם כבשרו ואם עבדו כ"צ כו' אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בנ"א לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן עכ"ל ולכאורה תמוה מדוע שינה הרמב"ם מל' הש"ס שא' שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם הוה ק' לי' קו' התוס' הנ"ל הא עור המת אסור בהנאה וע"כ משום דעולא לטעמי' דס"ל כר"י רבי' דע"ע לאחר ערופה נאסרה ולכך לא נאסר העור כנ"ל אמנם הרמב"ם הא פסק בפ"ח מה' רוצח דירידתה לנחל איתן אוסרתה א"כ גם העור נאסר והדק"ל [וההוא דחמירא לי' לאינש טומאה נראה לו לרמב"ם לדוחק] ועכצ"ל דס"ל כדעת השואל בתשו' הרשב"א סי' שס"ה דהגזירה שמא יעשה עורות אביו עבד או גוי שטיחין דליכא איסו' הנאה ע"ש וא"כ אם החשש משום עורות גוי אצל אביו דהא כל הטעם דנקט עולא אביו משום דחמיר טובא דמכבדו במותו משא"כ אביו גוי א"ח בכיבוד וע"כ שאין האי' רק משום אכזריות המעשה שלא להרגיל בנ"א בעיבוד עורות אדם שהוא מגונה מאוד ולכך שפיר כ' הרמב"ם במתק לשונו שלא להרגיל בנ"א לעבוד עורות האדם ולהשתמש בהם ולא נקט אביו ואמו שהוא רק אליב' דעולא כנ"ל: אך כ"ז לפלפולא ולאחר העיון דא בורכא היא דלענין העור א"א לומר דתלי' בפלוגתא הנ"ל דאפי' למ"ד עריפתה אוסרתה ג"כ שייך לומר דהעור נאסר עפי"מ דא' בחולין י"א ע"א גבי ע"ע כיון דכפרה כתי' בה כקדשים פסולה כשהוא טריפה ואפי' לאחר עריפה בעי' שתהא שלימה ע' בתוס' שם וא"כ גם העור הוא בכלל ערופה דבלאו העור הוא גלודה והוי' טריפה ופסולה לערופה וא"כ גם העור נאסר בשעת ערופה: והנה לענין הלכה בשיער המת בפהמ"ש להרמב"ם בערכין נראה שנוטה לאיסו' אולם בחיבורו הגדול פ"ד מה' אבל חזר בו וכ' להדי' להיתר וכן בתוס' ב"ק הנ"ל מבואר להדי' להיתר ובפרט לפי"ד התוס' בנדה הנ"ל דעור המת מותר בהנאה וכ"כ בזבחים ע"א ע"ב ע"ש [אלא שלשונם שם צ"ע שכ' דמדאוריית' העור שרי בהנאה רק מדרבנן אסרו בהנאה גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ובאמת לא מצינו שיגזרו חכמים אי' הנאה מטעם זה רק טומאה גזרו עליהן משום הכי] וא"כ כיון דעורו מותר מכ"ש שערו דהרי בעור המת דעת הרמב"ם שאסור בהנאה ובשערו כ' דמותר כמ"ש בשו"ת צ"צ סי' בדעתו וכן משמע באמת מפשטא דש"ס סנהדרין קי"ב ע"א דשיער נשים אפי' ברשעניות מותר דל"ה בכלל שללה ואי הי' אסורין לאח"מ הו"ל לאוסרן בהנאה מטעם כל העומד כו' אך בש"ע יו"ד סי' שמ"ט פסקי' דשיער המת אסור בהנאה וכ"פ הרשב"א בתשו' סי' ש"ל ע"ש שהאריך קצת וגם נראה להדי' כן מדברי התוס' זבחים ע"ב ע"א ד"ה אלא שהקשו דאמאי לא חשיב בסוף ע"ז במשנה אלו אסורין כו' שיער המת ע"ש הרי דפשיט' להו דהלכה כמ"ד