בני יוסף (קריו) שפב

מעתה זהו עצמו נר' דהיא כונת מוהרי"ט ז"ל דלעולם דהרב ז"ל בעיניו ראה תמיהתו וישובו אך אתא לפרושי להלא חתמנו דקאמר הירוש' אשר נדחק ממנו מוהריב"ל בא לפרשו באופן אחר זולת האופן אשר פירש מוהריב"ל ובזה ניחא מה שלא הוצרך הרב להביא שום דבר מהש"ס דכתו' ודו"ק. הנה ה"ה ז"ל כתב דדין זה של הר"מ אינו מבואר בש"ס בפשיטות אבל נראה דבר של טעם וממה שיבא סוף פ"ב נראה. הנה מ"ש הר"מ בפ"ב דין ו' ראובן שהוא חייב לשמעון וכו' לפיכך אם אין לו לראובן נכסים והיה לו שטר חוב על לוי ואמר לו שטר אמנה וכו' אין משגיחין עליו וכו' ודינו של הר"מ מבואר בש"ס דכתו' ד' י"ט אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וכו' הנה התוס' ז"ל בד"ה וכגון שחב לאחרים כ' וז"ל וא"ת ליהמניה במגו דאי בעי מחיל ליה וכו' וי"ל דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו וכו'. וקשה ע"ד תוס' אלו במ"ש בסוף הדיבור וא"ת אכתי ניהמניה במגו דאי בעי קלתיה וכו' דקשה דמי הכריחם לומר לתירוץ הלזו ולא תירץ תירוץ הראשון דאין דעתו להפסיד חובו. ובהיותי חופש חיפוש אחר חיפוש ראיתי להרב גידולי תרומה ז"ל בח"א שער ה' סי' ד' ד' ל"ו ע"א דרצה להקשות קושיתינו ובסוף העמוד תירץ דהתוס' ז"ל כתבו על קושיא ראשונה תירצו דעכשיו שאומר אמנה הוא זה אינו מפסיד דיודע דהלוה אינו גזלן ואפי' דאומר אמנה הוא פורע את חובו וא"כ אפילו דבעי למקלי' אינו מפסיד את חובו דאינו גזלן והוצרך לתרץ דאתחזק בבי דינא יע"ש: אבל לע"ד נראה לתרץ והוא דהרואה יראה בדברי התוס' ז"ל שכ' ואעפ"י דסוף פ"ק דב"מ אמרי' מגו כי האי גוונא וכו' שמא התם סמכינן אמגו וכו' א"כ מדמשנו התוס' וכ' שמא ולא כ' וי"ל משמע דהענין בספק דעדיין יכולים אנו לו' דאין שום הוכחה מהשובר ומשמע דאדם מוחל אף דמפסיד וא"כ משום זה מקשה ולהימניה במגו דקלייה ותי' כיון דהוחזק בב"ד וכל הפוסקים פסקו כתי' בתרא דתוס' וכן פסקו מרן בסי' פ"ו וכן כתב הרב מוהרנ"ח ז"ל בחלק א' סי' קכ"ב דעיקר תירוץ תוס' הראשונה אינו זה התירוץ אלא מה שמתרצים אח"ך יע"ש. אך מה דקשה בדברי התוס' הללו הוא במ"ש הר"מ ז"ל בפ"ב מה' מלוה ולוה ה"ב טען שיש לו והחביא בתוך ביתו אינו מן הדין שיכנוס בתו ביתו לא שליח ב"ד וכו' אבל מחרימין על מי שיש לו ול יתן לבעל חובו וכ' הלח"מ בפי' דזה החרם הוא מד"ת וא"כ מאי מקשו התוס' נהימניה במגו דאי בעי קלתיה ואינו עובר על שבועתו דבשלמא כשיתן מתנה גמורה יכול לקבל חרם דאין לו וא"כ בשלמא אי אמרי' כמ"ש דגם בקושיא הא' שהקשו התוס' דלהימניה במגו אי בעי מחיל ליה ותי' דאין דעתו להפסיד חובו וכתבו אע"ג דבספ"ק דב"מ אמרי' מגו וכו' שמא י"ל וכו' כנראה דאינו תירוץ גמור ואם כן אה"נ דהיה אפשר להתוס' לתרץ דאינו עובר על שבועתו ברם יען דרצו לתרץ בהאי תירוצא דאתחזק בבי דינא הקו' א' דאי בעי מחיל משום זה לא תירצו כמו שאמרנו. אך לתי' הרב גדולי תרו' דהקושיא א' כבר תירצו דלא בעי להפסיד את חובו והך קושיא בתרייתא של תוס' קו' אחרת היא דלא מתרצא קושיא ב' בתירוץ קמא למה אינו מתרץ מפני החרם דאינו עובר על שבועתו ודו"ק. את זה ק' לי במ"ש הרב לח"מ ז"ל בד"ה שמטלטלין אלו אינם שלי קשה דבסוף פ"ד מה' זכיה ומתנה כ' רבינו ז"ל המקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה כתב רבינו שנשבע שבועת היסת וכ' ה"ה דאם תבעוהו ב"ח ולא נאמר אתה מערים בזה כדי להפקיענו מתחת ידינו נשבע שבו' היסת ואיך נפטר בשבועת היסת בהדיא כ' רבינו כאן דאינו נאמן וכו' ע"כ וי"ל ממה שכ' אחר דיבור זה הלח"מ ז"ל טען הלוה שמטלטלין אלו וכו' כ' ה"ה ז"ל איכא למידק דאכתי ק' אמאי לא להימניה במגו דאם היה רוצה להחביאם בביתו או ליתנם במתנה על מנת להחזיר וכו' וכי תימא דמשביעין לו על זה שלא החביא אותו אי אפשר דהא ודאי דין זה הוא קודם תקנת הגאונים וכו' ע"כ וא"כ הכא נמי נימא דמאי דכ' רבינו במשביעין שבועת היסת הוא אחר תקנה אבל כאן מיירי קודם תקנה. ואחר ראיתי דלא אפשר זה לתרץ בעד הרמב"ם מפני שתי דברים חדא דאם הוא אחר תקנת הגאונים אין אנו משביעים אותו שבועת היסת אלא שבועה חמורה בנקיטת חפץ וכו' ועוד דהרי כ' רבינו בהדיא בפ"ב ה"ב דאפי' אחר תקנת הגאוני' אם נראה לו ממון אחר שנשבע אין מאמינין אותו וכו' הרי דאין אנו מאמינים אותו אפי' בשבועה אלא צ"ל כמו שתי' הלח"מ עיקר דהכא מחזיקינן לו שהוא שלו אבל התם כבר ידענו שאינו שלו אלא במתנה ע"כ ודו"ק: ברם אכתי פש גבן דלע"ד לא זכיתי להבין דברי הלח"מ ז"ל במאי דתמה לה"ה ז"ל דאמאי לא מהימן במגו דאם היה רוצה היה מחביאם בביתו או במתנה ע"מ להחזיר וכו' וכ"ת לא נתנם מפני דהרי משביעין אותו זה אי אפשר דהא ודאי דין זה הוי קודם תקנת הגאונים דאם אחרי תקנתם מיירי א"כ כשטען שמטלטלין אלו שאולין יהא נאמן בשבועה אלא ודאי דמיירי קודם תקנה וכו' ע"כ משמע דאם היה דברי רבינו אחר תקנה מהימנינן ליה בשבועה וק' טובא דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מלו"ל ה"ב דאם נראה לו ממון אחר שבועתו אין שומעין לו וכו' הרי דאפי' אחר תקנת הגאונים אינו נאמן בשבועה וצל"ת. ויותר יגדל התימה דהרי הוא ז"ל בה' זכיה בדין הנז' תמה להר"מ ממה שכ' הוא בעצמו כאן בפ"ב מה' מלו"ל ותירץ דשאני הכא דמעולם לא ידענו שזה הממון היה של אחרי' ומשום הכי אינו נאמן בשבועה נמצא דהוא מודה ואזיל דאפי' אחר תקנת הגאונים אינו נאמן וצ"ע והנה ראיתי להב"ח ז"ל שכ' בסי' צ"ט בשם תשו' הרי"ף ז"ל אם טען כל מה שבידי לאחר הוא ישבע האחר שהם שלו ונותנים לו כ"כ מוהר"מ ריקאנטי ז"ל ואפשר דגם הרמב"ם מודה לרב אלפס ז"ל דכשאחר נשבע דנותנין לו וכו' יע"ש. ואחרי ההתבוננות ראיתי דאי אפשר דהר"מ ז"ל מודה לרב אלפס דנשבע האחר ויקחם והוא דהר"מ ז"ל כתב בפ"ב מהלכות מלו"ל דין ו' ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנים לשמעון לפיכך אם אין לראובן נכסים והיה לו שט"ח על לוי ואמר לו שטר אמנה הוא זה פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחים עליו ע"כ וא"כ אם אמת סובר הר"מ ז"ל כהרי"ף ז"ל הול"ל ישבע לוי ויפטר ואיך רצה הב"ח להשוותם הר"מ ז"ל והרי"ף ודו"ק: ואולם את זה ראיתי להר' ש"ך ז"ל בסי' צ"ט ס"ק ד' דכ' שאין דברי הב"ח נראין לו דהא מדכתב הר"מ אין שומעין לו עד שיביא ראיה משמע דדוק' ראיה בעינן ע"כ וק' מאי מקשה להב"ח ממשמעות אין שומעין לו עד שיביא ראיה אדרבא מלשון זה מדוקדק ביותר דנקט אין שומעין לו כנראה דוקא הוא אין שומעין לו הא לאחר שומעין אותו עוד כ' הש"ך ז"ל והוסיף לתמוה עליו דאשתמיט מיניה דהב"ח ז"ל דברי בעה"ת ז"ל שער ה' דמורה איפכא