בני יוסף (קריו) שעח

ביאור לבאר כונת הירוש' דלכאורה יש להבין דא"כ איפוא מה בית הספק איכא ובעיא הלזו מן הירוש' והרי פשוט הוא לעין כל וכלל מוסכם הוא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה כאשר כתבנו מכמה מקומות דאינו יכול לחזור: אמנם כדי להבין זו צריך להבין נמי בלשונו הטהור האי תנא ירושלמאה דדקדק ר' יודן ונקט אמר לאשה משכי וכו' מאי זו לשון משיכה והרי לשון משיכה לא שייך אלא במקח וממכר והול"ל תתקדשי במעשר בהמה וכו' אלא נר' דהבעיא הוא באחד שאמר לה לאשה משכי זו לזכות בו ע"מ שיחזור הוא ויקחהו ואחר שחיטה חוזרו ליתן בידה וזה הוא צדדיו דאם נאמר דכיון דהוא בידו ולא כמחוסר מעשה והיינו ששחטה ולמפרע הוה קדושין או"ד דכיון דלעולם השתא מיהא בשעה שהגיעו הקדושין בידה אינו שלו ואינו ממונו דאסור למכור חי א"כ לא הוי ולא מידי ולא נתן לה כלום א"כ אע"ג דהוי בידו כיון דבשעת היתר הקדושין דהיינו לאחר שחיטה הוא חוזרו ונותן בידה וקודם שחיטתו הוא לוקח הבהמה לא סמכא דעתה כלל ולא הוו קדושין. ואחר זו ראה ראיתי להר' אליאו מפרש הירושלמי דכתב דברים סתומים בכונת דברי הירוש' הנז' והא ודאי לפי האמור משתמע שפיר דזכיתי לדעתו דעת עליון דכתב בצדדי הירושלמי וז"ל אם נאמ' הואיל ובידו לשוחטה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה וכדמסיק בקדושין פ' האומר ומקו' מכבר כלומר מהשתא דנעשה כאלו שחטה וכאלו כבר הגיעו הקדושין בידה הואיל וזכתה בהן השתא מחיים או נימא דאינן קדושין אלא לאחר שחי' כלומר אחר שהגיעו הקדושין בידה ונ"מ אם קדשה אחר וכו' עכ"ד דלכאורה קשה דבריו בצד השני מה צד יש דכיון דכבר אסיקנא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה והיינו דנעשה כמו שכבר נגמר ונעשה המעשה א"כ תו מה ספק איכא בזה ותו מהו כונת הרב הנז' בלשונו הטהור שכתב אחר שהגיעו הקדושין הרי כבר הגיע לה מקודם. ולפי האמור ניחא כיון דתכף ומיד לקחם מידה וא"כ בענין זו דלא סמכא דעתה כיון דבאותה שעה אעיקרא אינה שלו והיינו דלא נתן לה מידי א"כ צריך להמתין עד שיביאהו לה לאחר שחיטה ויגיע לה הקדושין בידה כמאז ומקדם. והשתא דאתית להכי חלף הלך דינו של הרב משה ידבר הנז' דאם א"ל אחר שתפדי הפ"ח תתקדש וכו' דפסק דאם בא אחר וקדשה בנתיים צריכה גט מב' ונפק ליה מהירוש' הלזו ולפי האמור לא דמי כיון דמכמה מקומות נפקא לן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה וקידושיו קידושין ומאי דמספ"ל לירוש' הוא בענין אחר וכמש"ל: איך שיהיה עכ"פ דברי הרב מוהריט"א הנז' דהבאנו לעיל לא זכיתי להבין דבריו דאיך סובר בכונת הרשב"א וייחס לתוס' ריד לומר דאם פי' שמוכרו לו למאי דשוה יותר משה ולא יחול הקנין כי אם אחר שיפדהו ונ"מ דיכול לחזור המוכר קודם פדייה וכו' דהרי מכמה מקומות נר' דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ודברי הירוש' עולה על גביהן דמשם בארה דאין יכול לחזור בו ואפילו נימא כונת הירוש' כפשטיה עכ"פ הבעיא לא איפשי' ויש צדדים לכאן ולכאן ואיך פשיט להרב ז"ל דיכול לחזור. ומה גם דדברי הרשב"א שהביא הרב הנז' משתמע מלוהי שפיר דכשאמר לכשתפדי הוי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דכתב וז"ל אע"ג דאמרי' בפ' האומר דכל שבידו וכו' התם דוקא שאמר לכשיהיה וכו'. ואפי' אם נעייל נפשין פילא בקופא דמחטא ונאמר כמ"ש בכל המקומות הנז"ל האי כללא דכל שבידו לאו כמחוסר היינו שיתקיים המעשה שעשה או הקדושין שנתן בשעה שהוא ממונו אפי' שעשיית המעשה הוה שלא ברשותו יתקיים כשעה שברשותו אבל לא ג"כ שמאי דביני ביני נמי עדיין בשעה שלא ברשותו אם חזרו חד מינייהו נאמר דלמפרע נמי אינו יכול לחזור אלא יכולים לחזור כדינו של מוהריט"א מלבד דאינו סובל הלשון דאמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דפירוש דברים אלו הוא כמשמעו דהוי נחשב ונגמר היינו כעשית מעשה הפדיון ושחיטה וכיוצא כל חד כפי ענינו. עוד בה דלדברי הירוש' מה נדבר ומה נצטדק ואפי' דכבר הרב שקיל וטרי שם סמוך ונראה לדברי תוס' ריד ודחה אותם אמנם הוא עצות מרחוק והיינו לענין דמות הקדש לפ"ח יע"ש: באופן דנר' מכל האמור לענין דינא דבמוכר אינו יכול לחזור למפרע במאי דביני ביני וכן משמע ממאי דפסק הרא"ש בכלל ס"ו סי' ד' והביאו הב"י ז"ל בח"מ סוף סי' קצ"ה בראובן שהיה לו בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בק"ס ובעוד שהוליכם לשחוט נטבע האחת ופסק ששמעון הפסיד העור יע"ש ואם איתא דיכול המוכר לחזור במאי דביני ביני למה אינו יכול לטעון הדרי בי מקודם שחיטה כיון דעד שלא נשחטה הרשות בידו ואף דהב"ח בסי' הנז' הביא הך דהרא"ש וכתב עליו דהיינו דוקא בלא הזכיר לו שימתין עד זמן שישחטם וכו' אבל אם הזכיר לו בפי' דינא הוא דפטור דדוקא שחוטות מכר לו אבל מתות אינו שוה וכו' יע"ש עכ"פ הוא דוקא מהאי טעמא הוא דפטור אבל בלא"ה הוא חייב ולפי האמור הוא מילת' דבלתי טעמא נמי היה פטור משום דכל עוד שלא נשחט הרשות בידו לחזור ושמא יש לדחות דהתם מיירי בנעשה הקנין סודר כדינו דהיינו מעכשיו ולאחר שחיטה דאזי אינו יכול לחזור לכ"ע ועיין בתשו' הב"ח סי' מ"ז יע"ש: איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דמי שאמר לאשה התקדשי לי בפ"ח זה אחר שתפדהו היא מקודשת למפרע כמ"ש הר' משה ידבר ואם בא אחר וקדשה צריכה גט מב' והביא ראיה מהירוש'. ואולם כד דייקינן שפיר נר' דאם א"ל לאחר שתפדהו ממש הא ודאי נר' לפקע"ד דאינה מקודשת משום דלא הוי בידו כיון דהבחירה נתן ביד אשתו עד שתפדהו וא"כ חזרנו למ"ש מקודם דלא הוי בידו ומחוסר מעשה ולא הוי מקודשת וא"כ לא דמי נמי לדמיון הירוש' דהתם הוי בידו ולא על הר' משה ידבר לבד תלונתינו אלא גם על הר' מוהריט"א הנז' דאף גם הוא נקט בלשונו הטהור וז"ל וא"כ גם לענין קדושין נמי אם א"ל התקדשי לי בו לאחר שתפדה וכו' מקודשת. וכשאני לעצמי דעת הקלושה לא כן אנכי עמדי אלא דוקא במי שא"ל התקדשי לי בו לאחר שאפדה דתלי ענין הפדיון עליו דהוי בידו אבל לאחר שתפדה לא וה"ז דומה למ"ש בש"ס פ' המקבל ד' ק"ד ע"א גבי אנשי אלכסנדריא דהיו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפין וכו' הביאו כתובת אמן ומצאו שכתוב לכשתכנסי לחופה ופי' רש"י ז"ל דלא חלו קדושין אלא עד שתכנס לחופה והרי חטפה קודם יע"ש הרי דיכול לחזור קודם וזהו ראיתו מהר' התשב"ץ נז' לנדונו הנז' בעיר שיש תקנה שלא לקדש אלא בעת נשואין דוקא וכו' יע"ש והא ודאי טעמא דלא חשיב כלאו בידו דמי וכמש"ל. וכמ"ש בפ' האומר ד' ס"ב גבי הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך וכו' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה וכו': והואיל דאתא לידן האי תשו' דתשב"ץ הנז' נימא בה