בני יוסף (קריו) שסט

יכולתי לכוין אימר'א דק"ו פריכא היא דבענין אכילה כיון שנפסל מאכילתו ואפי' לכלב מאי חששא אית ביה הרי אינו אלא עפרא בעלמא טעמא טעים ולא טעם חמץ ברם בביעור חייב לבער משום דחיישי' שמא משחק עיסה ומחדש בו טעם חמץ דזיל בתר טעמא וזה פשוט ותבט עיני להר' מרכבת המשנה אלפנדארי ז"ל דפירש בכונת הראב"ד וז"ל נ"ל שכונת הראב"ד ז"ל דהשתא לדידי ניחא הך תוספתא דמצינא לאוקומי בשאור ומש"ה אע"ג דנפסלה וכו' אבל לדברי הרמב"ם דשוים הם במאי אוקמא הך תוספתא אי בשנפסלה מכלב הא ס"ל דאינו חייב לבער ואי בלא נפסל ל"ל טעמא דראוי לשחקו תיפוק ליה דחזי בלא שחיקה יע"ש והא ודאי צ"ל דטעמא דחייב לבער אף בלא שחיקה הוא משום דכיון דעדיין ראוי לכלבו ומתהנה מחמץ וכן ראיתי להר' קמ"ר דכתב כן יע"ש. ואולם לע"ד לא כן משתמעין מלוהי דהראב"ד ז"ל דכיוין להקשות לדעת הרמב"ם וכמו שיראה המעיין בדבריו דקאמר ומ"ש בתוס' הפת שעיפשה וכו' דמדברים אלו נר' דאדרבא ונהפוך הוא דנרגש דמדברי הברייתא הנז"ל נראה היפך דבריו ובא לתקנם לומר דמיירי בפת שאור כדי דלא תקשי על דבריו דכך מורה תיקון הלשון. אמנם לפום קושטא ניחזי אנן דלכל הדברות קשים הם דברי הרמב"ם לדעת ה"ה ומרן כ"מ דהניחו במונח הנח'ה סובר'ת כדעת הרמב"ם דבפת חמץ מיירי הברייתא ובלא נפסל דא"כ מה צריך טעם זו כאמור. ונראה להליץ בכונת הרמב"ם ואמינא לה והוא במאי דראתה עיני להר"ן ז"ל בפ' כל שעה ובפ' אלו עוברין גבי הבריי' דהפת שעיפשה ונפסלה וכו' ונשרפ' עם הטמאה דתמה דאמאי צריכה ביעור והא נבילה שאינה ראויה לאכי' לגר לא שמיה נבילה ונותן טעם לפגם שרי י"ל דהכא שאני מפני שראוי לשחק ולחמע כמה עיסות יע"ש דמשם באר"ה דצריכנא להאי טעמא דאי לאו האי טעמא אינה צריכה ביעור דנותן טעם לפגם שרי ובדיוק נתאמר' בבריי' האי טעמא לאיסורא כאמור: ולא עוד אלא דאם כנים אנחנו בזה א"כ איפוך אנא להקשות לדעת הראב"ד ז"ל מה נדבר ומה נצטדק במ"ש דאי בחמץ לא היה צריך האי טעמא ולפי האמור טעמו ונימוקו עם הרמב"ם והאמת אתו כאמור. אלא דגם לזו איכא ליפתר ולומ' דהרמב"ם והראב"ד איכ' בינייהו טובא בהאי דינא בנותן טעם לפגם בפסח אם אסור או מותר דכמה פוסקים נתחבטו בזה דרשב"ם והר' אליעזר ממיץ ור"מ מרוטנבורק סוברים דאסור וכמ"ש הטור בסי' תמ"ז וכן הרשב"א הביאו דבריו הב"י שם אבל רש"י והרא"ש והר"ן הבאנו דבריו לעיל סברי דאסור אף אנן נמי נימא דהרמב"ם והראב"ד קמפלגי בזה דהראב"ד סובר דאסור וא"כ אף בלא טעמא דראוי לשחק אפ"ה אסור מט' דראוי ליתן לכלבו ולא תקשי דאמאי חייב לבער כמו נביל' דמותר משום דנ"ט לפגם מותר דבפסח שאני משום דאיסו' במשהו אמנם הרמב"ם סובר דנ"ט לפגם מותר ומש"ה אצטריך לומר בברייתא הך טעמא דראוי לשחק וכו' סימן י"ב כתב הרמב"ם פ"ה מה' חמץ דין ט' דגן שנטבע בנהר וכו' ואם מוכרו לעכו"ם קודם פסח מוכרו מעט וכו' ושורשו פתוח במס' פסחים ד' מ' ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא שריא רבא וכו' הדר אמר רבא ליזבנינהו קבא קבא לישר' וכו'. וחזה הוית להר' תורת חיים בשיטתו לע"ז ד' ס"ה בההיא עובדא דנפל יין נסך על חיטי דהדר שרא רבא למטחי' ולמיפאי' וכו' נרג' הר' הנז' דמ"ש מעובד' דפסחים הנז' דשרי בקבא קבא וביין נסך אינו מותר אלא בטחינה וכו'. ולע"ד נראה דבשלמא בעובדא דפסחים כיון דהוי ספק חמץ דאינו ודאי חמץ משום שנטבע בנהר מש"ה הוא מותר בקבא קבא כיון דמעיקרא הוי ס"ס ספק שמא לא נחמץ ואת"ל נחמצת שמא עכו"ם מוכרו לעכו"ם כמוהו ולא ישר' אמנם בההיא דיין נסך את"ל מוכרו לישר' הרי הוא איסור. וכן ראיתי להר' שם יוסף ז"ל ד' ס"ו ע"ג דתי' כן למה שהקשה שם להר"ן מדידיה לדידיה דבפ' כ"ש פסק דנזבנינהו קבא ובע"ז כתב דאסור למכור טריפה לגוי שמא יחזור וימכרנה לישראל אפי' בדבר מועט וחילק כן יע"ש ואח"ך חזרתי לאחורי לומר דזה אינו נחשב בספק א' כפי מ"ש הר' בית דוד ז"ל ביו"ד סי' ז"ך דהביא משם הרא"ש והאגודה דס"ל דמותר למכור לגוי קמח שיש בו תולעים ולא חיישי' שיחזור וימכור לישר' וכתב הטעם דלא דמי לבגד שאבד בו כלאי' דלא ימכרנו ליש' וכן ההיא ארבא. וכו' דהתם ליכא אלא חד ספק אבל הכא איכא תרי ספקי ספק שמא ימכרנו לישר' ספק לגוי ואת"ל שימכרנו לישר' ימכרנו חטים או קמח שהוא ניכר ולומר נמי דשמא יעשה פת שאינו ניכר הוו תרי ספיקי יע"ש דנר' דבענין דיש תרי ספיקי התם אמרי' דאפי' הרבה לא שנא לעולם הוא מותר ואם איתא דבדגן שנטבע נמי נחשוב כתרי ספיקי א"ם אמאי אינו מותר אלא דוקא בתיקון קבא קבא. ואם כן תירוץ הרב שם יוסף חלף הלך כפי מ"ש. ושוב ראיתי דגם הרב הנז' אח"ך חזר בו דכתב וז"ל איברא דלפי מ"ש מוהרי"ד ז"ל בה' פסח דלדעת הר"ן ההיא ארבא הוי ודאי חמץ ק' למה אסר בתרנגולת אפי' אחת למכור לגוי דהוי דבר מועט וכו' יע"ש. ולע"ד נראה לעיקר קושיתו דלמה אסרי' בתרנגולת אפי' דבר מועט דלא דמי לחמץ דהא דאסרי' בתרנגולת הוא מטעם דאם הגוי מוכרו לישראל זה הדבר מועט עכ"פ מוכר לו איסורא דוקא אמנם בחמץ דהמכירה דמוכרו ישר' לגוי הוא קודם פסח והספק דמוכר הגוי לישראל הוא קודם פסח אם הוא דבר מועט תלינן דגם קודם פסח אוכלו ישראל דהוי דבר מועט וכמ"ש הר תורת חיים הנז"ל: תו הקשה הר' שם יוסף וז"ל ועוד ק' דאי ההיא ארבא דטבע בחישתא הוי ודאי חמץ לדעת הר"ן תקשי ליה מההיא מתני' דכלאים דתנן בגד שאבד בו כלאים אסור למוכרו וכו' הרי דאפי' בגד אחד דהוי דבר מועט ולא אמרי' דמסתמא עכו"ם לצורך עצמו קנאו כדאמרי' בחמץ יע"ש. ולע"ד לא דמי כעוכלא לדנא דהתם מה דהתרנו בדבר מועט משום דאיכא תרי אופנים בכמה ספיקו' משום דתלינן להקל דלקחו העכו"ם לעצמו ואף שמוכרו לישראל כיון דהוי דבר מועט יאכלנו הישר' קודם פסח אבל התם ליכא אלא חלוקה אחת דיקח העכו"ם לעצמו כנדון זה לא התירו. ועוד דיש לחלק בין מלבוש למידי דמיכל דבמידי דמיכל ובדבר מועט אם לקח העכו"ם לעצמו ביום אחד או בב' ימים אם לקחו עכו"ם לעצמו כבר כלה ונאבד האיסור דאוכלו תכף ואין אחר המעשה כלום דלא יש תקנה עוד למכור זה האיסור אמנם במלבוש אף דלקחו עכו"ם לעצמו לא תאמן עצמך עדיין דאפשר דאחר שעשאו זה הבגד ללבוש ועבר ששה חדשים ונעשה מעט ישן ול"ו קמה עוד רוח אחרת אתו ומוכרו דהאיסור אינו כלה ונאבד במהרה