בני יוסף (קריו) שסח

עוד חזיתיה להרב מרכבת המשנה הנז' שם אסיפא דמלתא דתמה על המ"מ וז"ל גם מה שהקשה המ"מ בשם הרא"מ דאי ס"ד כדעת הראב"ד דשאור חמור מחמץ הו"ל להש"ס לאוקים ברייתא קמייתא דקילתא בחמץ וחמירת' בשאור אין זה קושיא דאטו בצק שבסדקי עריבה נפסל מאכילת כלב זת"ד. ואף גם זו לא זכיתי להבין לשונו הטהור מאי קאמר רב ולא כן אנכי עמדי בכונת המ"מ דדבריו ברור מללו דרצונו להק' לדברי הראב"ד דיש חילוק בברייתות דברייתא קמייתא דקאמר הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' ואוקים לה הראב"ד כשנפסל' ואפ"ה חייב לבער וברייתא אחריתי דקאמר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה דהעלו הגאונים הא נפסלה מלכלב פטור היפך ברייתא ראשונה וצריך לאוקומי ברייתא קמייתא בשאור ובתרייתא בחמץ א"כ כל כי האי הא ודאי היה צריך לבאר בש"ס בהדיא לומר דבריי' קמיית' בשאור ובתרייתא בחמץ כי היכי דלא ליטעי המעיין בהם ומדלא נרגש בש"ס הא ודאי דהכל כחדא מחתא מיירי והיינו כולם בחמץ זה נר' לי ברור. וכן נר' דהבין הלח"מ שם כשתפס דברי ה"ה דקאמר ולדברי הראב"ד וכו' נראה ודאי דה"ה הנהו תרי קושיי שהק' דמדקאמר בד"א וכו' היה יכול להק' מבלי ברייתא האחרת וכו' אלא שרצה להקשו' קושיא אלימתא כיון דברייתא בתרייתא איירי בפת חמץ וכו' א"כ קמייתא נמי הכי הוי דאלת"ה היה לבאר בש"ס דעל הסתם משמע דתרוייהו בחד גוונא הוי ע"כ. דמדברים אלו מוכחי דהבין כמ"ש אנא זעירא וא"כ איפוא מה לנו עם בצק שבסדקי עריבה וכו': והנה הרב הנז' רוח אחרת בכונת המ"מ הנז"ל ונימא לה דהבין קושיתו בסגנון אחר דמיירי לעיל מיני' בש"ס גבי מתני' בצק שבסדקי וכו' איתמרו שם תרי איכא דאמרי בס' שמואל ומייתי הש"ס סיעתא מברייתות כלישנ' קמא וכלישנא בתרא והקשו בש"ס קשיין אהדדי וכו' ואם איתא לס' הראב"ד דשאור חמור מחמץ הו"ל לאוקים בריי' קמיי' דקילתא דקאמר דבפחות מכזית אפי' במקום שאין עשוי לחזק אינו חוצץ מיירי כשנפסלה והיינו בחמץ דהוא פטור ובתרייתא מיירי בשאור דהוא חמירתא דהוא חייב. זהו מה שהבין בכונת המ"מ ועלה קמקשי הרב אטו בצק וכו' מיירי כשנפסלה משום דהניחו בעריבה מש"ה נפסלה ותימה טובא דהרי דרך הישר הוא כמ"ש וכמו שכן הבין הלח"מ. ותו דמלבד מה שתמה הוא עצמו עוד בה דאעיקרא איך היה אפשר לאוקומי בש"ס דברייתא קמייתא מיירי בחמץ דא"כ איך קאמר בברייתא דבכזית חייב לבער דלהראב"ד אפילו זיתי טובא כיון שנפס' מאכי' כלב פטור ואפי' דגם בשינוייא דש"ס קמקשו בש"ס עלה אביי וכו' יע"ש הא מיהא איך מוקים לה הראב"ד מילתא דלא יכול לאוקומי. ותו דאם כונת הרב המגיד כמ"ש הר' הנז' אין הלשון מתוקן במ"ש היה להם בגמ' לבאר דתיבת לבאר שייך במלתא דנדרש ללא שואלו והיל"ל היה להם בגמ' לאוקומי מכח קושיא הברייתות אבל תיבת לבאר לא שייך אך לפי מאמרינו ניחא תיבת לבאר דמאליו הש"ס כדי שלא נקשה היה צריך לבאר והא ודאי צ"ל דגירסא אחרת נזדמנה להרב הנז' והראיה דכשהביא דברי המ"מ הנז' קאמר הרב הנז' דהוי משם רא"ם. וכשאני לעצמי לא חזינא כהאי סימנא בדברי המ"מ בספרים שלנו זולת דבסיום דבריו כתב דכן מצא לר' אהרן הלוי ז"ל והיינו לומר דב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד ואולם דא עקתא דלפי מ"ש אנא זעירא בכונת המ"מ וכמ"ש הלח"מ ז"ל הא מיהא לא יבואו על נכון דברי המ"מ במ"ש היה להם להש"ס לבאר ברייתא קמייתא בפת חמץ וכו' דקשה דהרי ברייתא קמייתא לדעת הראב"ד מיירי בשאור והא ודאי צ"ל דט"ס נפל בדבריו. ולדוחקא דמלת' נוכל לומר דהמ"מ קרא לברייתא אחריתי דהפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם וכו' קרי לה קמייתא משום דנשנה ברייתא זו בש"ס דפסחים דט"ו ע"ב ומש"ה קרי לה קמייתא דמיירי בחמץ לפי דברי הראב"ד ודוחק. אך אמנם לא עזבה נפשי לשאו'ל לשיטת מרן בכ"מ וה"ה בדעת הרמב"ם דחמץ ראוי לשחקו על מה זה ועל מה זה סובר דכשנפסל מאכי' כלב פטור כיון דגם הכי ראוי לשחק ולחמע. וחזינא להר' מטה אפרים ארדיט ז"ל דרצונו לתמוה למרן ז"ל במה שרצה לבנות בנין ורוח אחרת אתו בכונת מרן בסגנון אחר דהיינו במ"ש מרן דדעת רבינו דחמץ נמי ראוי לשחקו דמשמע דאין דעת רבינו לחלק ביניהם דחמץ נמי אפילו שנפסל מאכילת הכלב ראוי לשחקו וכו' ומהאי טעמא לא חילק מחמץ לשאור כיון דזה וזה חייב לבערו דהרי רבינו ז"ל כתב להדיא לקמן בפ"ד דחמץ שנפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער והניחו בצ"ע וכשאני לעצמי אעיקרא לא כן אנכי עמדי בכונתם כאשר יראה המעיין בדבריהם ודבריהם ברור מללו לומר דפטור כשנפסל הכא והכא ובזה אין מי שחולק בענין זה לומר דהרמב"ם סובר דבחמץ אף כשנפסל חייב דהרי מרן בעצמו האריך הרחיב לעיל מיניה במאי דקאמר הראב"ד דוקא לשיעוריהן וכו' כתב וז"ל ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק וכו' דפשיטא כיון דנפסל פטור על שניהם ואפי' בביעור דמחייב הראב"ד היינו דוקא הראב"ד אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא זה וזה אינו חייב לבער ואין גם אחד שיטעה אחרי ניו"ק להבין בכונת מרן וה"ה בדעת הרמב"ם דחייב לבער דהא בהדיא כתב ה"ה בדבריו וז"ל ותו דפת סתם לא משמע פת שאור אלא ודאי פת קאמר והטעם דאעפ"י שנפסל לאדם כיון שראוי לכלב חייב לבער עכ"ד. הנה מפורש יוצא דהטעם הוא כיון שראוי לכלב אבל כשנפסל מכלב פטור. ותו דכל מה שנסתייע לשיטת הרמב"ם הוא מברייתא בתרייתא דקאמר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב פטור לבער והעלו הגאוני' וכו' ואיך פסיק בתר איפכא לומר דאף שנפסלה חייב לבער זו אין הדעת סובלתו ומרן כ"מ לא בא לחלוק על דברי ה"ה אלא כל דבריו בא לפרושי דברי ה"ה כאשר יראה הרואה דהלשון כולו ממרן כ"מ הנז"ל תופס דבריו לפרושי וא"כ איך הרב הנז"ל בנה יסוד במה שלא עלה על דעתינו כדי לאקשויי מדידיה אדידיה ואינם אלא דברי תימה. ומה שיש להק' על ה"ה ומרן בשיטת הרמב"ם אינו אלא כמו שהקשינו בעניותין למצא טעם לשבח בעיקר דינא אמאי אינו חייב לבער. ומה שנר' לפקע"ד לומר הוא כמ"ש מרן דדעת רבינו דחמץ נמי ראוי לשחקו היינו דוקא קודם שנפסלה אבל אחר הפיסול מודה כהראב"ד דאינו ראוי לשחקו וכו' ואף דהרב מקראי קדש ד' פ"ד ע"א והר' לב שלם בחבורו יחסו סברא זו לשיטת הראב"ד יע"ש הנראה לע"ד כתבתי והבוחר יבחר. ובראותי דברי הר' לב שלם הנז' הלשון כולו מרישיה לסיפיה אתה תחזה דכולו מוקשה. ותבט עיני תו להר' מטה אפרים הנז' דתמה לעיל מיניה למרן ז"ל במ"ש דבאכילה פטור אבל לענין ביעור יש הפרש וכו' דק"ו הוא השתא ומה לענין אכילה כתב דפשיטא דפטור לענין ביעור דהוי קיל לא כ"ש יע"ש. ואנא זעירא לא