בני יוסף (קריו) שסז

לדרכו פנה וחד מנהון ראיתי להרב חק יוסף דתריץ יתיב לקו' הב"ח הנז' דהנס היה שהיו אומרים שרוצים לשחוט לאלדיד'ם ובשבת יאמרו המצריים אמת הוא ומה שלא שחטו משום שהוא שבת משא"כ בשאר ימים וכו' משם ר"מ אליש יע"ש. א"כ חדא מתרצת חברתה דמש"ה יחסו דוקא בשבת משום דשם הוא עיקר הנס דאם היה אותה השנה עשירי בחול לא היה נחשב לנס א"כ כנגדו נמי אנו קורים דוקא לשבת לזכור הנס דעשה לנו השי"ת והא ודאי דזכות שבת היא שעמדה לנו ודו"ק: סימן יא כתב הרמב"ם פ"א מה' חמץ ומצה ה"ב ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. והשיג הראב"ד ז"ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש וכו' ומ"ש בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער וכו' בפת שאור קמיירי דאי בחמץ לא היה צריך וכו' והר' לח"מ שלח יד להגיה ב' הגהות א' א"א דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לביעור וכו'. ב' משם רא"ם דאי בחמץ לא שייך וכו'. וחזיתיה להר' מרכבת המשנה אשכנזי שכ' דלשון הראב"ד נכון בלי השגות וחיליה דהראב"ד הוא מתוס' דביצה מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב וכו' וחייב כרת על אכילתו אפי' דנתעפש דלא חזי לכלב וזהו מ"ש הראב"ד אבל לענין ביעור ולענין אכי' יש הפרש וכו' וזהו שסיים הראב"ד דאי בחמץ פירוש ובלא נפסל מכלב לא היה צריך לזה הטעם דאפי' תימא דבחמץ ראוי לשחקו תיפוק ליה דחזי לאכילת כלב יע"ש. והנה במ"ש דשפיר גרסי' לא צריך וכו' ק' לע"ד חדא דמה בא לחדש לנו דזה עצמו הוא פי' מ"מ יע"ש. ותו דאיך אפשר לומר דבחמץ ס"ל להראב"ד דראוי לשחקו דא"כ אמאי בשאור חייב כשנפסל מאכי' כלב הוא משום דראוי לשחקו ואפי' דאעיקר' מאימתי קרוי שאור היינו בשנפסל אפ"ה טעם חיובו הוא משום דראוי לשחקו דאל"ה לא היה חייב אלא דוק' בביעור וא"כ מהאי טעמא נמי ליחייב בחמץ אף כשנפסל מהאי ט' גופא דראוי לשחק וכו' אלא ודאי צ"ל דס"ל להראב"ד בהכרח דבחמץ אינו ראוי לשחקו וא"כ איפוא איך נוכל לגרוס בדברי הראב"ד לא צריך וכו' דמשמע דשייך טעם זו אבל תיפוק וכו' הרי מעיקרא לא שייך האי טעמא ומסיבה זו הוא דהגיה הלח"מ משם רא"ם דצ"ל לא שייך. ואנא דאמרי דנימא תיהוי תיובתיה להרב המגיד דגרס בדבריו לא צריך ולא נדגש כלל כמ"ש והא ודאי זהו נר' במ"ש במה שהביא מרן בכ"מ דברי רא"ם שגורס לא שייך במקום לא צריך וכתב על זה וא"צ לביאור ה"ה דנר' דהרגיש מזה: ותו יש לישא וליתן בדברי הר' מרכבת המשנה הנז"ל במ"ש דחיליה דהראב"ד הוא מתוספתא דביצה הנז"ל דהרי מדברי הראב"ד משמע דלא ס"ל כתוספתא הנז"ל דאי הכי איך כתב בדברי קדשו הטהור וז"ל והשאור אע"פ שנפסל חייב לבער וכו' ואם איתא להא דאעיקרא לא מיקרי שאור אלא דוקא אחר פיסול איך כתב אעפ"י שנפסל דלפי האמור אינו שייך מלת אעפ"י דמשמע דבא לאשמועי' דבר חדוש והרי היינו רביתייהו. ולפום קושטא דמילתא ניחזי אנן איך לא השגיח בדברי התוספתא הנז"ל דמשם בארה דלא מיקרי שאור קודם שנפסל. אלא דלזה י"ל כמ"ש הראב"ד בדבריו תיבת אעפ"י היינו לגבי חמץ כיון דבחמץ כשנפסל מאכילת כלב פטור אפ"ה כשאור חייב זהו נ"ל. ועל פי התוספתא הנז"ל חלף הלך קושית הלח"מ ע"ד הראב"ד הנז' דתמה דא"כ אמאי אצטריך קראי לשאור וחמץ בגמ' הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפי' חמץ מינה אפי' נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפי' שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב יע"ש. ולפי דברי התוס' הנז"ל בזה לא הוה סלקא דעתין כלל דאיך הייתי אומר אי הוה כתיב חמץ הוה ילפי' לשאור דוקא כשלא נפסל דהרי אעיקרא לא הוה שם שאור כשלא נפסל ושם שאור לא הוי אלא כשנפסל וא"כ הא ודאי הוה ילפי' לשאור כשנפסל דחימוצו קשה היינו כשנפסל והוה ילפי' מק"ו דחמץ דאין חימוצו קשה. ועל הכל ק' תירוץ הלח"מ דתירץ דלדעת הראב"ד אפי' מאי דקאמר דחייב לבער אינו אלא מדרבנן דמן התורה ודאי אינו חייב לבער כיון שאין בו חמץ כלל וכו' דדברים אלו הוי ממש היפך דברי התוספתא כאשר עיני יחזו אחרי כותבי דנרגשו המחברים בתי' הלח"מ הנז"ל. ובעומדי בדברי רש"י בביצה ד' ז' גבי מ"ש בש"ס מ"ט דב"ש א"כ לכתוב קרא וכו' ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' כתב רש"י בד"ה שיעורו של זה וכו' להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת וכו' דאיך כתב היפך דברי הש"ס דקאמר ומה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית וכו' ודבריו צ"י. ואחרי כותבי זמן רב ראה ראיתי להרב עצמות יוסף בסוף הספר דהרבה להקשות ע"ד רש"י הנז"ל וע' להר' קמ"ר בפ"א ה' חמץ ומצה דתמה כן: תו חזינא להר' מרכבת המשנה הנז"ל שם דתמה עוד למ"ש המ"מ דמדקאמ' ר"ש בד"א במקויימ' לאכי' אבל כופת שאור וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן וע"ז כתב וז"ל זה אינו קושיא דגם שאור שמקיימין לחמץ בו אחרי' מיקרי מקויימת לאכילה עכ"ד. ותהא במאמינו דלא זכיתי להבין דברי קדשו דנר' דהבין דכונת המ"מ לומר דמיירי בפת גמור היינו מתיבת מקויימת לאכילה דקאמר ר"ש ולדידי דברי המ"מ ברור מללו באר היטב דמדקאמר ר"ש אבל כופת שאור מכלל דבפת גמור עסקינן דאם אית' דבשאור מיירי למה כפל ר"ש לומר אבל בפת שאור כיון דבשאור עסקינן אלא ודאי דבפת גמור עסקי' ומחלק ר"ש עליו דבפת שאור כשיחדו לישיבה פטור לבער. וכ"כ הבין הלח"מ כשפי' דברי ה"ה הנז"ל דכ' וז"ל ועלה קאמר וכו' כלומר ואם תרצה לתרץ דברייתא בפת שאור וכו' א"א דברייתא קמא מוכחא דבחמץ איירי מדקאמר בתר הכי אבל בפת שאור משמע דבחמץ עסקי' יע"ש הרי דכח הקושיא הוא ממאי דקאמר בתר הכי אבל כופת שאור והא ודאי צ"ל דגירסא אחרת נזדמנה לו בדברי המ"מ ולא היה לו להרב הנז' זה סיום דבריו אלא כן דמדקאר"ש בד"א במקויימת לאכילה מכלל וכו' ותדע דכשהביא הר' הנז' דברי המ"מ לא הביא דברי הסיום הנז' אמנם דברי המ"מ נכוני' כמ"ש ועל זאת יבא על נכון קושית הלח"מ למ"מ דכתב עוד וז"ל וכ"ת למה לי למיהדר אשאור ליפלוג וליתני בדידה בחמץ יע"ש. ונר' לתרץ לע"ד לקושית הלח"מ הנז"ל דהיא גופא אתא לאשמועי' ר"ש דומיא מ"ש ר' זירא בש"ס דביצה ד' ז' פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור וזהו חמץ ואפי' בדברי הרמב"ם כתב הכ"מ דבא לאשמועי' זו דדייק הרמב"ם לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה תורה וכו' יע"ש. וא"כ לא נפלאת ממך ולא רחוקה לומר דגם ר"ש רצה לאשמועי' זו דהת"ק נקט בחמץ והוא בשאור לאשמועי' דאחת דתו משאור וחמץ: