בני יוסף (קריו) שסא

משא"כ במעיד שהודה בפניו ובד"ת יכול לומר שלא להשביע או השטאה וכן אם טוען פרעתי ובד"ת יכול לטעון כן ובדיני או"ה אין יכול לטעון כן התם אין אנו מתירין עד שישלם יע"ש. דה"ד דכשטוען אמת היינו דלא הזיקו כלל לפי דבריו מטעם דאיך נוציא ממון מספק מה דלא ברי הזיקו דיטעון אולי לא פרעת באמת יע"ש. מינה דבנ"ד דהזיקו באמת דבדיננו אינו מועיל כלום עדותו כאין דאף אם אנו מאמינים אותו ואף אם בעל דבר מודה לא מעלה ולא מוריד. וע' בתשו' מוהר"ם איסרלס סי' פ"ח דנדונו היה כי באו עדים והעידו לפני השר ע"ע חבלות וכ' וז"ל ונר' דאנו העדים צריכים לפרוע לראובן היזיקו ואע"ג דכ' הגהות מרדכי חזרתי ע"כ הצדדי' לא מיירי לענין ממון כ"א לשמותי דיכול לו' אמת העדתי מ"מ בנ"ד מחוייבים לשלם דלא מהני מה שאו' אמת העדתי הואיל ובדיני ישראל לא מיחייב ראו' עפ"י עדותן א"כ צריכים לשלם ודמי להא דכ' המרדכי דאם היה לבעל דבר עדים שכבר פרע חייב לשלם וכו' יע"ש וא"כ בנ"ד לפי דברי הרב הנז' מחוייב לשלם שמעון כל ההיזק. ומתוך תשו' מור"ם הנז"ל דן דינא הר' פרי הארץ בח"א סי' י"ג ד' פ"ג בנ"ד לחייב את העדים בתשלומין ונשא ונתן בתשו' הנז' במה שדבריו סותרין אהדדי דבתחי' כ' לחייבם בתשלומין אף במה שהיה מתחייב בדין תורה ובסו"ד כ' דמה שחייבים הם המותר ממה שהיה מתחייב מדין תורה יע"ש.. ומה שפטר העדים הר' הנז' הוא מטעמים אחרים דהיה רגיל ומועד להכות וגם דליכא דיינא בארעא יע"ש. ובסגנון זה ממש פ' הרב זרע אברהם ח"ב בסי' י"ב וחתים עלה הר' ידידיה הכהן ז"ל וע' שם בדף קי"ב ועיין עוד להר' בני חיי בסי' כ"ח הגב"י דתי' לקו' הטור דסי' של"ד דכ' מנדין אותו עד שישלם דהתם מיירי בענין שאם היה מודה בדיננו היה פטור מנדין אותו עד שישלם וכאן מיירי בענין שאם היה בא לדיננו ג"כ היה חייב יע"ש אלא דק' דא"כ אמאי חייב אפי' שמתא וכל הפוסקים מוסכמים הם ה"ה התוס' והמרדכי ומהר"ם מרזבורק דליכא שמתא: אכן אחרי ראותי נר' בנ"ד דפטור שמעון משמתא וכ"ש בתשלומין ואמינא לה ממ"ש הטור שם משם הרא"ש אביו וז"ל וכל זה כשלא יחד הגוי אותו לעד אבל אם מתחי' יחדו הגוי לישראל להיות עד איכא חלול ה' אם לא יעידו כ"ש וכו' ופסקו מרן בשלחנו הטהור ואף דמדקדוק הרא"ש דנקט אם מתחי' יחדו וכו' משמע דצריך דוקא דיחדו בעת ההלואה דוקא עכ"פ ניחזי אנן מה חילוק יש ביניהם דהרי זיל בתר טעמא דאם מפני חלול ה' נגעו בה מאי נ"מ אם הוא בתחי' או לבסוף. ועיין להב"ח דפי' כן בדקדוק הרא"ש דכ' וז"ל ומ"ש ופ"ז שלא יחדו פי' דמתחילה בשעה שהלוהו יחדו הגוי לישר' לומר לו אתה תהיה לי עד שהלויתי וכו' דלא מצי לאשתמוטי וכו' יע"ש ברם פי' דבריו בחלוקה האחר' וז"ל אבל אם לא העמידו בתחי' לעד אלא עכשיו ביקש ממנו שיעיד לו כי היה אצלו בשעת ההלואה מצי לאשתמוטי ולו' דלא מידכר כיון שלא יחדו וכו' יע"ש: הנה הרב כתב טעם מספיק שיכול לומר ולאשתמוטי דלא מידכר כדי לימלט מחילול ה' ואפשר שהגוי ידין אותו לכף זכות ואומר מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לא מידכר כיון דזה ההלואה היה ברגע קטון עבידי אינשי דשכחי אבל אם היה באופן דיודע הגוי היטב דלא אפשר לשכוח כנדון דידן דהיה דר שמעון בבית הגוי כמה שנים והיו שופכים מים בזה המקום יום ולילה לא ישבותו ולפעמים היה נסתם והיה מוכרח שמעון לילך אצל הגוי כדי לתקנו לא פעם א' ולא חמש א"כ היוכל איש אשר אלה לו להשתמט הא ודאי אין לך חלול ה' גדול מזה. וכיוצא בזה בא הב"ח ואשמועי' בלשונו הטהור מצי לאשתמוטי ולו' דלא מידכר למעוטי בענין דלא מצי לטעון שכוח הוא ממני הדר דינא כיחדו וא"כ פטיר שמעון משמתא וכ"ש מממונא. ומדברי מור"ם במפה שהגיה וסיים ויעיד לו נר' שבא לרבויי ולו' דלכתחילה אם בא לימלך אנו אומרים לו בשאט לנפש תלך ותעיד. ועיין במוהרשד"ם בח"מ סי' רי"ד דנדונו היה בראובן שהיה חייב לגוי ונחבא והעליל עליו על שמעון שיצא ערב והלך אצל ראובן וא"ל אם תתפשר עם הגוי הנה מה טוב ואם לאו אני מגלה להגוי היכן אתה נטמן והוכרח ראובן להתפשר. והשיב הרב דאין לחייב לשמעון בשביל שהראה את ראובן כיון שגרם שיפרע לגוי מה' שהיה חייב וסיים הרב וז"ל ואדרבא עשה מצוה וקדש את ה' כיון שהגוי רודף אחר מעותיו איכא חילול ה'. הרי מדברי הר' נשמע דבמקום דאיכא חילול ה' מצוה גדולה לקדש את ה' אף דלא יחדו לעד והוא עשה כדי להציל אח עצמו אפ"ה פטרו הרב משום לתא דחילול ה'. ולא נכחד דנדון מוהרשד"ם הוא דהלשין במה שחייב הישר' באמת. האמנם תכלית כונתינו הוא לומר דגדול פח חילול ה' דמצוה להלשין וכ"ש כשתבעו להעיד. ותו דכפי הרא"ש נר' דאף בלא יחדו יכול להעיד ממ"ש בסו"ד וז"ל וכ"ש בזמן הזה שחק לישר' הוא שאין הגוי נאמן להעיד על ישר' אם לא שיהיה ישר' עמו ואם ישר' יכחש עדותו יבטלו זה החק וכו' יע"ש דנרא' דזה הכ"ש בא לרבויי אף אם לא יחדו דאל"ה לאיזה צורך כ' זה תיפוק ליה דאיכא חלול ה' וכמ"ש הב"ח בדעת הרא"ש יע"ש וכן הכריח רש"ל וביאר שם דכל היכא שיודעי' דייני הגוים שזה היהודי היה אצל המעשה וא"כ מסתמא ידע ומה שלא יעיד ירגישו שתורתינו מורה שלא להעיד להם ועיין שם מעשה שהביא כל זה ברש"ל שם. ועיין להש"ך בס"ק ז' דהביא דברי רש"ל הנז' וכן הביא דבריו באורים ס"ק י"ד. ועיין בקיצור פסקי הרא"ש מבנו הטור פ"י אות י"ד דכ' בסתם וז"ל בזה"ז ישר' שיודע עדות לנכרי על ישר' צריך להעיד לו לפני שופטים אם יתבעוהו ע"כ דנר' מדבריו אף אם לא יחדו וכן הבין הב"ח בדבריו. ואין לחלק ולו' דהחק שכ' הרא"ש היינו שאין שום גוי נאמן להעיד על ישראל אלא כשיש ישר' עמו ואם ישר' יכחש עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לגוי להעיד על ישר' אפי' כשאין ישר' עמו. וזה החוק לא יש בזמנינו דלעולם הגוי נאמן להעיד על ישר' אפי' כשאין ישר' עמו אלא החוק דיש בזמנינו הוא דכל העמים בחדא מחתא יועילו עדותם זה לזה בין נכרי על ישר' ובין ישר' על הנכרי דמאי נ"מ הא מיהא אם ח"ו מרגישים ורואים שמשתמטים שלא להעיד לעדות גוים יבטל עדות ישר' מעיקרו ואם יבא ענין שלקח בהלואה גוי מאת ישר' ויודע ישר' עדות לישר' אין מקבלין עדותו. ועיין להר' פמ"א סי' ק"ה דכ' דלא מצינו שיחלוק ע"ז. ואיברא כי מקדמת דנא לא היה מועיל עדות ישר' לגוי זה כמה שנים רבים ומרים הנה אשתקד שריחם ה' אל ישראל ונתן את לב המלך והוציא מאמר בכל תוקף שיועיל עדות ישר' בגוים והשוה גזירותיו א"כ אין לך ח"ו ביטול גמור מזה החק יותר מזה דגוים בני עירנו ימצאו פתחון פה שלא לקיים מאמר הלזה בראותם שלא יעיד הישראל וימצא בעל חוב לגבות חובו: עוד נר' בנ"ד לפטור את שמעון והוא דשם בש"ס איבעי'