בני יוסף (קריו) שנח

ופסקו הרמב"ם בה' נזקי ממון בפ"ב ה' י"ט וש"ע סי' שצ"ה וכן פורץ גדר לפני בהמת חבירו וברחה הנאמ' בפ' הכונס ד' נ"ה דפטור על הבהמה וטעמא הוא דממילא נפקא כן הוא בנ"ד ממש דממילא גנבו משם. והרא"ש בפרק הגוזל עצים מבאר בטוב טעם החלוקים אשר יש במאבד ממון בגרמא ואתיא תוך תוך וז"ל והיכא דהוא בעצמו עשה היזק לממון חבירו וברי היזיקא הוא הנקרא דינא דגרמי שורף שטר וכו' הוא בעצמו עושה היזק וכו' אבל שיסה את הכלב וגו' לא ברי היזיקא דשמא לא ישוך וכו' יע"ש דזה דומה ממש לנ"ד דשמא לא היו בני אדם שם ואת"ל דהיו שמא לא יגנובו דלא מחזיקינן לגנבי. עוד כ' הרא"ש שם וז"ל והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזיקא לא עשה מעשה בגוף הממון. כן הוא בנ"ד דלא עשה מעשה היזק בגוף הממון הגניבה. עוד שם היכא דבעת המעשה נעש' ההיזק נקרא דינא דגרמי וכו' אבל כל הני לא נעשה ההיזק מיד וכו' יע"ש. וגם בנ"ד לא נעשה ההיזק בעת הפתיחה מיד אלא אחר דהלך משם וא"כ הוי גרמא ופטור. ומטעמים הללו פטר ה' תה"ד בסי' שט"ו דנדונו היה בראו' ושמעון חתנו דהיה להם ריב ביניהם וידע שמעון מחתרת שיש כניסה מחנותו שיש שם הון עתק והלך שמעון אצל לוי גנב מפורסם והראה לו המחתרת והעמידו לשם והלך וגנב לוי שלש מאות זהובים וברח לוי ותבע חמיו לחתנו והשיב הר' דפטור מטעמים הנז' דאינו ברי היזיקא ומטעם ב' דלא נעשה ההיזק מיד יע"ש. וכזאת וכזאת ראתה עיני למוהרימ"ט בח"מ סי' צ"ח דנדונו היה בראובן שבא על שפחת שמעון והנה הרה לזנונים ויהי בעת לדתה ותקש בלדתה ומתה ופטרו מהני טעמים הנז"ל. ועל מה ששאלת אם ישבע ראובן כיון שיש רגלים בדבר. זה פשוט לע"ד דכשאמרו חכמים אין נשבעין על טענת שמא לא חילקו אפי' שהודה הוא שנכנס בבית וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' גזילה דין י"ז נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד א' ואין העד יודע כמה נטל הרי הבעה"ב אומר ך' והגזלן אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת. מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי וכן פסק מרן בס' הקצר סי' שס"ד אלא מחרימין סתם על כל מי שלקח מביתו כמ"ש הר' מגדל עז שם. הנלע"ד כתבתי לא להלכה ולא למעשה אלא לשקלא וטריא בעלמא ושכר לימוד בידי ותו לא מידי. עד שיסכימו רבנן תקיפי ארעא ב"ד הצדק היושבים על כסא ההוראה ועל ראשיהם מלמעלה הרב המופלא ראש ב"ד מקודש חיים עד העולם. ואם לאו דברים אלו והיו כלא היו ולא יעשו שום רושם כלל והם רשאי' לעשות משפט השוה ויהי ה' עם השופט: סימן ז' שאלה ראובן שקנה מגוי א' חאקורה ועשה שטר הנק' חוג'יט בעש"ג עשוי כהוגן לפי דינ' וחתם השופט כנהוג ואחר זמן רב מהקניה הניח בדעתו לבנות בחאקורה בתים ולא הניחו גוי אחר באומרו שהחאקורה הנז' הוא ממנו והוא הבעל וזה הגוי יש לו חצר ובתים באחורי החאקורה הנז'. וא"ל הגוי לראובן אתה תחזור על הגוי המוכר שמכר לך דבר שאינו שלו והגוי הראשון איננו שכבר נפגר והלך ראובן בעש"ג והביאו אל המשפט לפני השופט ובא הגוי וטען שהוא שלו ובה שעתא הראה להם ראובן שטר המקנה וחתים עלה השופט. וע"ז טען הגוי שזה החאקורה הוא מוחזק בעיר שהוא שלו מזמן קדמון ונשתמש בה. ועפ"י דינם הוא דמי שנשתמש בו הוא הזוכה והוא שלו אף דלא יש לו שטר ואף שכשנגדו יש לו שטר. ושאל אותו השופט יש לך עדים איך נשתמשת בחאקורה הנז' ענה ואמר יש לי עדים והביא גוי א' והעיד בתורת עדות איך חרש וזרע אותה ונשתמש בה. ואח"ז הביא עד שני את שמעון שהיה דר בחצר של הגוי הנז' העומד' אחורי החאקור' הנז' זה חמש ועשרים שנה. ובא שמעון אצל השופט והנה הוא מכובד ואדם חשוב אצלם והעיד לפני השופט היות בזמן שהיה דר שם יש שם מקום שפכי ונטפי ההולכים המים דרך צינור לזה החאקורה ולפעמים נופל אשפה דרך הצינור והיה מקים האשפה וגם באותו זמן בקשתי מן הגוי שיבנה שם בית תבשיל בחאקורה הנז' והוא היה משיב כן אעשה אך לא עת עתה ימים ידברו ובה שעתא זיכה השופט לגוי בב' עדים שהביא וניתן חוג'יט מחדש להגוי מגיד אומר איך החאקורה הנז' היא שלו וחתמו עלה כל אילי הארץ והשופט. ויצא ראו' משם צר וזעף. והן עתה תובע ראובן משמעון כל שיווי החאקורה הנז' דהזיקו בעדותו מדינא דגרמי. ושמעון משיב דאין לו עון בזה דהנה הוא היה הולך בדרך ועבר דרך חנותו מהגוי ושאל לו זכור תזכור בזמן שהיית דר בביתי ובחומותי אותו המעבר משפכי ונטפי דהיה נוטה אצל החאקור' ענה ואמר הן. וכ"כ על בנין בית התבשיל וענה ואמר הן ובה שעתא היו נמצאים גוים מאילי הארץ ואמר להם אתם עידי. והוא לא היה יודע ענין החאקורה הנז' אם היה מראובן ולא המחלוקת שביניהם ואח"ך שאל מהגוי מה ראית לשאול אותי כך ומה ענין אתם עידי וסיפר לו הגוי גופא דעובדא. ואח"ך כשתבעו הגוי לפני השופט הוכרח להגיד כל מה שידע והוא לא אמר אלא מלתא דעביד לגלויי ומאי דקמן דעד יומא כי האידנא זה הצינור כדקאי קאי ומה חידש בעדותו יותר. ובעדותו לא הועיל כלום והוכרח הגוי להביא אח"ך עד גוי אחר והעיד כעדות העד הגוי הראשון ועפי"ז כתבו לו שטר. וראובן טוען שלא בא גוי אחר עד אלא דוקא העד הראשון ושמעון ודבריו עלו לרצון לפני השופט. וראובן הנז' הביא את לוי לפנינו והעיד שהוא היה באותו מעמד מראש וע"ס ולא היה שום עד אחר ש'. אלא שהגוי היה אומר אם תרצו יש לי עדים כמה גוים שיבואו ויעידו אלא שלא הוצרך עוד להביא ע"כ הגיעו דברי לוי. והן עתה ראובן נפשו לשאו'ל הגיע מה משפטו של שמעון ושכמ"ה: תשובה הגם כי אין לנו פנאי לעמוד על הענין ולבא בדרך ארוכה כאשר עם לבבינו כי עול צבור עלו על צוארינו. אמנם מה לעשות זאת חובתינו ואעשנו וזה החלי בס"ד. הנה עיקרא דהאי מילתא הנה הוא בפ' הגוזל בתרא דקי"ג מכריז רבא וכו' האי בר ישראל דידע סהדותא לנכרי ולא תבעו מיניה ואזיל ואסהיד ליה בדינא דנכרי על ישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד ולא אמרי' אלא חד אבל בתרי לא וחד נמי לא אמרן אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דוואר אינהו נמי אמומתא שדי ליה. ומפשט דברים אלו משמע דוקא אם לא תבעו מיניה ואזיל ומסהיד אזי הוא דמשמתינן ליה אבל אם תבעוהו לית לן בה ואינו חייב מידי. ובנ"ד דתבעו מיניה הוכרח לילך ולהגיד. והנה הרא"ש בפסקיו הביא דברי הש"ס ממש. אבל הרי"ף שהביא דברי הש"ס השמיט