בני יוסף (קריו) שנו

תשובה טרם כל ניחזי אנן דהנה בעתה דכבר מכר שמעון בהיותו בקושטא כל התיבות יכול לטעון ראובן תן לי מקחי ואני אחזיר מעותיך וכמ"ש ריב"ה ז"ל בסי' רכ"ז וז"ל היתה האונאה יתר על שתות כ"ש כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה וכו' אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר לך האונאה אלא יתבטל המקח וכו' יע"ש. ואולם יש לדחות דהיינו דוקא כשהיה המקח קיים התם יכול לומר לו תן מקחי אבל אם כבר אכלו צריך להחזיר כל מה שנתאנה כמ"ש הרב מח"א ז"ל בהגהותיו על הרמב"ם פי"ב מה' מכירה וסיים הרב הנז' דכן מוכח מדברי הרמב"ם ה' מכירה פי"ג הי"ז יע"ש ונר' כונת הרב הנז' דמדברי הרמב"ם שם בשכירו' כלים או בהמה דכ' דמחזיר אונאתו נר' דסובר דאם כבר אכלו צריך להחזיר כל מה שהתאנה דאלת"ה איך בשכי' כלים או בהמה פסק הרמב"ם דמחזיר אונאה הרי כבר תם זמן שכירותו ויכול לטעון הרי כבר עבר זמנו אלא ודאי סובר הרמב"ם ז"ל דאם כבר אכלו צריך להחזיר אונאתו דהרי דמיון א' הוא אכלו ועבר זמנו דא ודא חדא היא ועפי"ז נר' לע"ד לתרץ מה שהק' הר' לח"מ שם בה' י"ז להרמב"ם שם שכ' ואם יש בו אונאה שתות או יותר בין שנתאנה שוכר וכו' ה"ז מחזיר אונאה דביותר משתות אמאי מחזיר אונאה היל"ל דהמקח בטל. ועפ"י האמור לק"מ דהרי בשכירות כלים או בהמה דכבר חלף הלך זמנו ומאי דהוה הוה לא שייך למימר המקח בטל אלא דוקא מחזיר האונאה אפילו יתר משתות חייב להחזיר כל מה שנתאנה וא"כ בנ"ד דכבר מכרו ה"ז דומה כמו שאכלו וחייב להחזיר אונאתו וכן פסק מוהרשד"ם בסי' קמ"ז. ואולם מהרש"ך ח"א בסס"י קל"ח כ' דאף דאכלו מצי למימר חזור לי מקחי אף דהיין כבר נמכר יע"ש וכ' בסו"ד דאף אם היה מוחזק שמעון במעות חייב לשלם לו כל מעותיו כיון דהיין אינו בעולם ויכול לו' המוכר תן לי היין בחזרה. וא"כ בנ"ד יוכל המוכר המוחזק לו' קי"ל כס' מוהרש"ך ואפי' הר' מט"ש בסי' רכ"ז הגה"ט אות ט"ו רצה לזווגם ס' מוהרש"ך עם הרב מח"א ויצא לחלק דמוהרש"ך מיירי שמכר הלוקח המקח ולא הפסיד מן הקרן משא"כ נדון המח"א דמיירי כשאכלו וכו' הרי בסו"ד תבר לגזיזיה וכ' ודוחק דכל כה"ג צריך הר' לאודועי וכו' יע"ש ועיין עוד שם מ"ש מוהר"י ן' מיגאש דאינו יכול לטעון תן לי מקחי וגדולה מזו כ' דאין לנו לחייבו שיתן לו מה שבא לו ריוח דזהו מצד זריזותו כו' יע"ש ודלא כמהרשד"ם דכ' דהחיוב שיתחייב ללוקח היינו מה שהפסיד מן הקרן דוקא. אך אמנם אף דס' ריב"ה דהבאנו לעיל דסו' דיכול לומר תן לי מקחי היינו דוקא מטעם דהוי יותר משתות דדינ' הכי דהוי ביטול מקח וכ"כ בתשו' מוהרש"ך ז"ל דנדונו היינו בענין המידה דדינא הוא דבאונאת מידה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר התם הוא דיכול לטעון תן לי מקחי אבל בשתות דוקא דדינא הוא דקנה ומחזיר אונאה הא ודאי דאינו יכול לטעון תן לי מקחי ובנ"ד דהפסיד מן הקרן עשרת אלפים גרושי' צריך לברר מן המקח בעצמו הראשונ' דאם המקח הוא ששים אלף קנה ומחזיר אונאה ואינו יכול לטעון תן לי המקח ואם המקח הוא יותר מששים אלף אעיקרא דדינא אין לו אונאה דפחות משתות מחל: ברם העומד לנגדינו הוא תשו' מוהר"י ן' מיגאש ז"ל דכ' דמה שבא לו ריוח מצד זריזותו והשתדלותו זה אינו נכנס בחשבון וא"כ בנ"ד יכול לטעון הלוקח דכאן במקום קניית האיסטיס הנז' זה המין השפל אינו שוה מחצי' השיווי שר מכרתי אותם בקושטא וכל מה שמכרתי בהוספ' שיווי היינו מזריזותי ושם הוא שוה יותר ואין לי אלא במקומי דהיינו במקום שקניתי אותם אינו שוה לערך שמכרתי אותם ובפרט הוצאות הדרכים גם זה נחשוב בגוף הקרן ואם כן הרי הוא יותר משתות ובטל מקח וא"כ חזרנו על הראשונות דבמחלוקת שנוי דלפי ס' הר' מח"א ומוהרשד"ם ומוהר"י ן' מיגאש ז"ל צריך להחזיר כל מה שנתאנה אבל לדעת מוהרש"ך מצי מוכר לומר תן לי מקחי. ואף לדעת מוהרשד"ם הא מיהא אם טען המוכר ללוקח איני מאמינך שהטעתיך אלא אני אומר שמכרת והרווחת הדין עמו ואינו נאמן בשבועה אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ונשבע המוכר שלא ידע שהיה ממין השפל אלא שהיה חושב בדעתו שהיה ממין המובחר כמ"ש מוהרשד"ם שם בתוך התשוב' והביא ראיה מתשו' מהר"ם יע"ש. וא"כ בנ"ד צריך שיביא ראיה בעדים כהוגן שאלו התיבו' היו והיו ממין הגרוע. ואם לא הביא ראי' נשבע ראובן שלא ידע דהוא ממין הגרוע. וכ"ז לדעת מוהרשד"ם אך לדעת הריב"ה ומוהרש"ך יכול לטעון בפשי' תן לי מקחי ואם לא לא אחזיר אונאתך ובנ"ד יכול המוחזק לומר קי"ל אך יש לדחות דלא אמרה ריב"ה אלא היכא דעדיין המקח בידו ויכול לחזור וכמו שחילק המח"א אבל אם אכלו אף הריב"ה מודה דאין יכול לו' תן מקחי ואין לנו אלא ס' מוהרש"ך ז"ל ס' יחידאה והלכה רווחת דאין לו' קי"ל כפ' הגאון היכא שהוא יחיד בדבר: גם אין לפטור את ראובן המוכר מטעם שעבר הזמן המועד עד שיראה לתגר דהא הלכה רווחת דאין דין חזרת אונאה אלא כשהאונאה היא בשומא אבל כשהאונאה הוא בדבר אחר דלא תליא בשומא כמו מוכר חטים לבנות ונמצאו אדומות או יפות ונמצאו רעות לעולם חוזר וכמ"ש מרן בב"י בסי' רל"ג משם המרדכי שכתבו משם ר"מ על אודות ראובן שקנה חפץ מהגוי בחזקת זהב ונמצא כסף וחייבו לראובן להחזיר מעותיו לעולם דהוי כמו שחמתית ונמצא לבנה דלעולם חוזר. וכ"כ בנ"ד דהצבע המובחר הוי כמו מין אחר לגבי אותו המין הנמצא. וכ"כ דימה אותו מוהרשד"ם ז"ל ח"מ בסי' קמ"ז בבגדי אלקיאמאס לבגדי שאלוניקי דאין לך מום גדול מזה ולעולם חוזר וכ"כ הרב הנז' בסי' שפ"ה יע"ש וכ"כ מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' קנ"ו וא"כ זכינו לדין דחייב ראובן להחזיר אונאתו. ואפי' לפי היש מי שכתב דכ' בפט"ו מה' מכירה ה"ג דכ' וז"ל שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולים לנסותו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר כבר כתב מוהרשד"ם בסי' שפ"ה שזו ס' יחידאה ועוד דדקדק בדבריו ויש מי שאומר דמכר לו סתם דדוקא בסתם אבל בנ"ד דפי' דבריו דהוא מן המין המובחר חוזר ועוד דיש לו טעם לקונה שלא פתח החבילה לראות הנייר כיון שהוא נסמך ע"ד המוכר למה היה לו לטרוח ולפתוח ולחזור ולקשר עכ"ל יע"ש. וכ"ש בנ"ד דפי' המוכר שהוא טורח והפסד שהוא היזק להסחורה ונסמך על המוכר. וגם אין לפטור את ראובן משום נושא ונותן באמונה: סימן ו' שאלה ראובן שפתח בית דירה דהיתה סגורה ואין איש שם בבית ופתח כדי ליקח כלי אחד בהלואה שהיה צריך לעשות מלאכתו וכשגמר מלאכתו החזירו למקומו וסגר הבית ובבוא דינה לביתה ידעה דראובן פתח