בני יוסף (קריו) שנג

היסת יפטר שמעון וכנ"ד ממש נר' לישנא דהרמב"ם פ"א מה' שלוחין ה' ט' לוי שבא בשליחות ראובן ולקח ן' משמעון וכו' יע"ש ועיין להרדב"ז בחדשות סי' ת"ה יע"ש דנראה בהדיא דבנ"ד ישבע השליח ויפטר אפי' בגוי אשר פיהם דבר שוא זולת דאם בא להוציא מצי למימר הבא ראיה שדברו הפוסקים אפי' בגוי דבגוי הוי פשיעה אם לא נתנו בפני עדים יע"ש שכתב שיעשה הדיין פשרה ותהיה הפשרה כפי מה שהגוי אמוד אם הוא אמוד ורגיל לאכול ממון יטה הפשרה על שמעון לפי שהוא קרוב לפושע ואם הגוי אינו אמוד לאכול וכו' יטה הפשרה על ראובן וכו' יע"ש. אמנם בנ"ד אפי' אם היה הנדון להוציא אפי' פטור ש' השליח משום דלא נתן לגוי אלא יד ישראל באמצע וכ"ש שזה הגוי הוא ערל ואין ידם תקיפא וכ"ש דידענו דהן בעון אינו הולך אחרי הבצע אינו אלא אנוס דלא חייבו חכמים לש"ח או לש"ש דלא נטר נטירותא יתירתא היינו שחסר בשמירתו אמנם כזה לביה אונסיה ואינו חייב ועיין במוהרש"ך ח"ב סי' ר'. ואף דבנ"ד טוען לוי שלא ידע מתחילה למי אלו המעות אפ"ה פטור שמעון בשבועת, היסת וכמ"ש הב"י בסי' קפ"ה משם הרשב"א וז"ל הרשב"א כתב ראובן מסר משכון לשמעון הסרסור שימשכן אותו בסלע ומשכן ביד גוי ובא ראובן ותובע משכונו וטוען שמשכנו ביד גוי ומכר תשובה הדין עם הסרסור שאפי' ראובן מודה דשליח שוייה ושכר טורחו הוא שנתן לו כל שהוא מראה הגוי די לו ואפי' אינו מראה לו נאמן שהוא האמינו ונר' דאפי' שבועת היסת אין להשביעו כיון דלא מכחישו הגוי דאילו היה מכחישו היה צריך שבועה כדין חנוני על פנקסו יע"ש וא"כ בנ"ד מפסיד לוי הת"ק גרוש': אמנם אחר החיפוש נרא' דדין זה היינו דוקא כשלא היה מלוה על המשכון אמנם בנ"ד דהוי בענין מלוה על המשכון כ' הטור בסי' ע"ב סי"ז וז"ל אם לא נאבד המשכון וחלוקים בעיקר ההלואה וכו' אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או להד"מ או החזרתיו לך נאמן גם לו' שהלוהו עליו עד כדי דמיו בשבו' וא"כ בעל המשכון פטור בשבו' ולא עוד אלא דאף בשבו' פטו' דהרי שמעון כבר מודה דלקח ממנו ב' אלפים וא"כ הא ודאי דהפסידא הוא על הערל דהשלוחים נשבעים ונפטרי' וא"כ בנ"ד דהוי גוי ובדינם אפשר דיפטרו אותו מן השבו' א"כ החיוב נופל אצל ראובן דהרי הגוי אינו שואל המשכונות אלא ממי שנתנם בידו דהיינו ראובן וראובן שואל משמעון וש' מלוי ובדינינו הדין הוא שמי שהוא תפוס נאמן עד כדי דמיו והחיוב הוא על ראובן השליח מהגוי וכ"ש דראו' כבר הודה לגוי שמה שנשא ונתן הוא אלף ות"ק הרי הוא דומה בדומה ללוה ומלוה דהמלוה שהוא שמעון טוען שהיה שני אלפים והלוה דהוא ראובן טוען שהוא אלף ות"ק חייב לפרוע ראובן עד כדי דמיו וכמ"ש הטור שם. ואפי' שלוי טוען דאני לא ידעתי אם היה המעות ע"י ראו' והוי דומ' לשומר שמסר לשומר זה אינו דמלבד ששמעון טוען ברי דתכף באות' שעה באר לו היטב הגוי ע"י ראו' עוד זאת דעכ"פ אחר המעשה כבר ידע ולא מיחה בשעה שהביא המשכון צרור וחתום וכיוצא וכיון שלא מיחה שתיקה כהודאה דמיא וכמ"ש ה' קמ"ר בח"א סי' ז' יע"ש: סימן ג' שאלה שמעון ולוי אחים לא יתפרדו מעולם היו נזונים מתפיסת הבית מן האמצע שלא היו חלוקים מעיסתן ואם האחים הנז' אף דכבר גבתה כחובה ונשאת לאחר ונפטר חל"ש ושבה אחרי בניה בבית אחד מבניה. ויהי היום עברו דברי ריבות ביניהם ועשו חלוקה מכל הבית מחוט ועד שרוך נעל. ובתוך החלוקה טענו האם ושמעון בנה הגדול דלקחו סך מה בהלואה לב"ח למזונות וצרכי הבית ורצו לעכב מקצת המטלטלין מלוי אחיו הקטן עד שיקיים מצות פריע'ה לאחיו שמעון. והנה שם נמצא ת"ח א' שהיה הוא מתווך סדר החלוקה ביניהם והוא אמר דיוצא ערב על החוב מחלק לוי הנוגע לו ולא הטו אזן לדבריו באומרם דהב"ח אינם יודעים ללוי אלא לאם ושמעון והם נתנו משכונות מביתם לבע"ח. בה שעתא ענה לוי ואמר הרי יש לנו ספרים דאין אנו עושים חלוקה בספרי' וכבר יש בהם לחמע כמה עיסות דיש בהם שיעור שיווי יותר מהחוב הנוגע לנו ונתקררו דעתם בזה ול"ו עברו ימים מועטים דנכנס פירוד ביניהם ולא אבו לישב בישיבה אחת בספרים הנז' ונפשם איותה לחלק חלוקה בספרים ולילך בישיבה אחרת אז ענה שמעון ללוי ואמר הנני מעכב הספרים בשביל חובך והוכרח לוי להביא לו משכון זהב מן הבית אזור זהב ששוה יותר מן החוב כפלים ובה שעתא הניח שמעון ללוי ליקח חלוקת ספרים חלק הנוגע לו. ויהי מימים ויקר מקרה בלתי טהור שבבית הזה יש בו מגדל במפתח נעול ושם הניח האזור זהב הנז' ושכח לנעול המנעול והניחו פתוח ונגנב משם ואומרים דביום א' הלכו לגג והניחו האהלים כאשר המה ולא ידעו מי נכנס שם וכיצד נגנב והן עתה טען לוי שישלם שמעון את מותר החוב ששוה האזור ושמעון טוען כי אדרבא הוא בדעתו שישלם לוי את כל החוב שהוא מה יש לו כי מזלו גרם והוא נתן לאמו האזור ושכמ"ה: תשובה ידענא בנפשאי ערכי עלי מטה יוסף עושה לו פותחת דברים שבלב יודע מרת נפשו לאי חכימאה אנא ומה טיבה של ביאה גברא דלא ידע לכוין אימר'א. זאת אשיב מכיר אני את מקומי. ניכר שפחמי במקום שיאמר לו עמי. כאחד העם כמה יוסף איכ' בשוקא עמא דארעא ויכר יוסף. ברם מה אעשה כי לא יוכל יוסף להתאפק דמלתא כדנא הדברים מגיעים לחתני הי"ו והפציר בי מאד עד בוש זאת הסיבה כי אמרתי הבה נא אבא בעזר משדי ויהי ה' את יוסף לבל אכשל בדבר הלכה ולמוד שאני עתיד למוד אינו אלא לענין הנוגע בדברי הלכה מעט מזעיר וזה החלי בס"ד. ואען ואומר כי שורש דין זה פתחו פתוח במס' מציעא ד"פ במתני' הלוהו על המשכון ש"ש ופסקו הרמב"ם בריש פ' יו"ד מה' שכירות והטור בסי' ע"ב וכן פסק רב אלפס וכל הגאונים פסקו כן דחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין ל"ש משכנו בשעת הלואתו ול"ש שלא בשעת הלואתו. ולכ"ע מה שכנגד מעותיו קנאו והוי עליה ש"ש. וא"כ יפה טען לוי דחלף הלך החוב דחייב בגניבה ואבידה אף שלא פשע ואין צורך להאריך בענין זה כלל. אך אמנם במה ששוה המשכון יותר על חובו הנה בזה במחלוקת שנויה בין גדולים קמאי דקמאי דהנה הרי"ף והרמב"ם והר"י והר"ן והנ"י ובעל המאור ובעה"ת ובה"ג כולהו בחדא שיטה קיימי דש"ש הוי אף על היתר מחובו. אבל ר"י והרא"ש סברי מרנן דהוי ש"ח וכ"כ מור"ם בסי' ע"ב. וכאשר כ"ז כבר מנה אותם אחד באחד למצוא חשבון עט"ר מרן מלכא בספרו הבהיר זרע אברהם ח"ב סי' כ"ג ושם בדברי קדשו כתוב וז"ל דמאחר דהרואה יראה להקת