בני יוסף (קריו) שנב

כונת האשה קשת רוח הנז' לעגן בעלה עד שיתמקמק יען יודעת שבנקל לא יהבי ליה אשה כל עוד דאגידא ביה ועל הרוב יכוף ראשו כאגמון כי לא טוב היות האדם לבדו להיות אצלה כעבד לפי רוע לבבה למי שיודעה ומכירה כי דברים המסורים ללב נאמר בו ויראת מאלדי"ך. וע' להר' פרי האדמה ח"ד ד"ט ע"ג בתוך התשו' דכ' מ"מ אין לכופו לשכב עמה להוליד בני שנואה ואפשר דמט' זה שרי לגרש בע"כ עכ"ד יע"ש. ועיין שם בד"י כשחזר והשיב על הרב כמוהר"י אלגאזי ז"ל כ' וז"ל כיון שנתנו לו רשות הרבנים לישא אשה עליה הוא יותר חמור מלגרש בע"כ יע"ש דסובר הרב דלגרש בע"כ הוא יותר קל: אמנם קושטא קאי דבנ"ד דזה הנדון הלא היא פעה"ק אצלינו לא נהיגינן לכתוב בשום כתובה שבועה הנז"ל והנני מעיד בכמה כתובות שאנא זעירא חתים עליה למעלה ממאתן כתובות לא חזינא לשום סופר הכולל דכתיב האי שבועה כנראה דהוא מנהג קדום. וכפי מה שראתה עיני להרב פרה"א שם בב' מקומות חד בתוך השאלה דדקדק וכ' וז"ל שאינו יכול לגרשה בע"כ כמנהג שאלוניקי וחד בד"י בתשובתו להרב הנז' כ' וז"ל כמנהג שאלוניקי יע"ש כנר' דבא למעט מנהג עי"ק והרב הנז' הוא מאריה דאתרין כידוע. ותלי"ת דמצאתי הדבר מפורש בס' הון יוסף שם דכ' וז"ל ומנהג ירוש' שכותבים בכתובה שבועה שלא ישא אשה אחרת וכו' ועדותי זה שראיתי בכתו' הלא היא כתובה בעט סופר פקיע ומומחה וחתים עלה גאון עוזינו הרב יו"ט ראשון ז"ל ואשר ע"י השני הרב המופלג כמהר"מ סורנאגה ז"ל אבל שבועה שלא יגרשנה בע"כ אין משביעין לחתן ולא כותבין אותו בכתובה ונתן טעם למנהג ושאנה זו עמדה ונשאת לפני אילי הארץ רבני גאוני עולם תקיפי ארעא ה"ה ב"ד הגדול הרב מ"מ כמוהר"י קוראל ז"ל הוא ובית דינו הרב מיוחס ז"ל והרב יונה משה נבון ז"ל ואחריהם ב"ד רבא הרב מ"מ יו"ט דאנון ז"ל ובית דינו הר' מרן מלכא כמוהר"מ סוזין ז"ל והרב כמוהר"ר סיגרי ז"ל ועל ראשיהם מלמעלה הרב תנא הרב חק"ל ז"ל וכולם סמכו ידיהם והסכימו פה אחד לגרשה בע"כ ולא אשתמיט שום אחד מהם לומר דאפי' דאינו כתוב בכתובה דינו כמו שנכתב מרוב חומרו. ברם לא הבינותי סדר השאלה ובמקום שעמד לא ישב דהרי בשאלה הניח הנח'ה סוברת דכ' וז"ל יען הוא מושבע ועומד שלא לגרשה בע"כ כי מדברים אנו דהשואל הוא שלוחה מחו"ל במקום שנוהגים להשביע לחתן א"כ למאי הלכתא הביא בתוך תשובתו מנהג עי"ק דזה לא מעלה ולא מוריד. אלא דלזה י"ל דהשואל נדמה לו דגם פעה"ק איתא להך שבועה כיון שמנהג הזה הוא בכל חו"ל על הסתם נדמה לו דגם פעה"ק הוא כן והראיה דאפי' הרב המשיב לא היה יודע מזה אלא דאח"ך נזכר בעדות זה והוציא הטעות מהשואל. ועיין להר' שעות דרבנן בסי' ה' דשאלו ממנו כנדון דידן והשיב דיכול להוציאה בע"כ יע"ש. אך לא הבנתי דהנה מצב השאלה נדונו בתושב ירוש' דכך נוסח השאלה היות יותר מי"ב שנים שלא ילדה לו אשתו ומנהג פעה"ק ירושלם ת"ו וגו'. ובתוך התשו' כתב וז"ל ואיברא שעוד אחרת יש לעיין בנ"ד שידוע שכותבים בכתו' שנשבע שלא יגרשנה וכו' וצ"ל שלא השגיח הר' ז"ל בכתובות שהיה חותם לתור ולחפש בנוסח הכתוב וסמך על רוב העולם: דבר הלמד לנ"ד כי זכינו לדין כי האשה הזאת קשת רוח שמחלה על כל התנאים הנז' מחילתה קיימת וכ"ש שהוא בקנין ואריה דשבועתא רביע עלה וכ"כ על סילוק הבעל כאמור וכ"כ נלע"ד ע"ד נתינת הגט בע"כ אי ניחא קמייהו דרבנן קדישי בי דינא רבא ועל צבא תהלתם רב גובריה ורב חיליה הרב המופלא ראש אב"ד מקודש רב אחאי הרב כמוהרר"א עזריאל יצ"ו. ועל ראשיהם מלמעלה ראש הגולה הרב הגדול מרן מלכא גדול הנאמר באברהם יצ"ו ראשון לציון ועל פיהם יהיה והם רשאים ולא אני. אתאן לסיפא ממני יצאו הדברים אני הכותב על הנייר ובדיו הצעיר יוסף יאושע קאריו ס"ט. סימן ב' שאלה ראובן מצא אותו לשמעון וחילה פניו דאם מצא ימצא ממקום הידוע לו ב' אלפי' גרו' במשכונות זהב לערל א' פ' לריוח היום ויקח שכר טורחו שמעון הנז' כנהוג ולא אחר הדבר שמעון הנז' ומצא הסך הנז' בשלימות מלוי שסיפר המקרה הנז' ללוי ועשה והצליח ותכף מסר הסך הנז' ליד שמעון והוא מסר לראובן. והן היום בשעת פריעת ב"ח כפר הערל ואמר שהסך היה אלף ות"ק שמה שלקח מיד ראובן הוא סך הנז' וראובן מסייעו דאומר האמת שמה שלקחתי מיד שמעון הוא אלף ות"ק אמנם שמעון צווח ככרוכיא ואומר שב' אלפים לקחתי מיד הגוי וב' אלפים מסרתי ביד שמעון וכ"כ לוי צווח ככרוכיא שב' אלפים מסרתי ליד שמעון. היכי לידיינו רבנן הך דינא: תשובה לכאורה נר' שנדון זה הרי זה דומה לחנוני על פנקסו שפסק הטור ח"מ סי' צ"א והר"מ ז"ל פי"ו מה' מלוה ולוה ה"ה דשניהם נשבעי' ונוטלי' מבע"ה וה"ה לשאר שלוחיות וכמ"ש הטור והב"י שם משם הר"ן וא"כ בנ"ד ישבע ראובן ושמעון זה ישבע שלא נטלתי וזה ישבע שנתתי ואע"ג דכתב ה"ה פי"ו שם שדין משנתינו אינו אלא בחנוני דוקא תקנו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שלוחיות וכו' אינו נשבע ונוטל וכו' אפ"ה בנ"ד דנשבעים ונפטרים יש להם לישבע וליפטר וכ"כ החק"ל סי' נ"ו ואף אם נאמר דבנ"ד דהוו סרסורים וסרסורים שומרי שכר הן וחייבים בגניבה ואבידה א"כ ליחייבו בנ"ד. זה אינו דלא נאבדו המעות בהיותם ברשותם דיאמרו ליה אנן שליחותך עבדנו. ואין לו' בנ"ד דחייב שמעון משום שפשע דלא נתנו בפני עדים או דלא לקח שטר מידו כנהוג דכבר כתב הב"י שם משם הר"ן דלא הוי פשיעה משום שנתן לו בלא עדים וכ"כ ה"ה בפי"ו מה' מלוה וז"ל ולמדו ממשנתינו שהאומר לחבירו תן מנה לפ' שאני חייב לו אינו מחוייב ליתנו בעדים כיון שלא אמר תן לו בעדים ואם כפר בו המקבל אין השליח חייב לשלם שלא פשע בדבר וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שלוחין ה' ז' השולח מעות ביד שלוחו וכו' ונתן שלא בעדים השליח נשבע היסת ופטור וכ"ן ממש בהלכה ו' מי שהיה חייב לחבירו ממון וכו' וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו קח השטר וכו' ונתן בלא עדים חייב לשלם דלתקוני שדרתיך וכו' א"כ הדברים ק"ו השתא ומה אפי' בחוב בשטר דהוי פסידא ממש דבכח השטר מגבי לחוב פעם ב' אפ"ה כשלא ציוה בפירוש קח השטר פטור דדוקא אם ציוה בפי' חייב הא אם לא ציוה פטור כ"ש בנ"ד דהפשיעה הוא שלא לקח השטר הלואה דלא הוי פשיעה כלל. ומה גם דבנ"ד סבר וקביל המלוה דעבר עשרה חדשים ולא נרגש לשאול בפיו השטר אלא דוקא המשכון קבל דודאי איהו דאפסיד אנפשיה ובשבועת