זוהר הרקיע, שרשים ב

השרש השני הניח הרמב"ם ז"ל בשרשיו שאין ראוי למנות כל מה שלמדין באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי ובזה הטעה לבה"ג ז"ל שמנה מוראת תלמיד חכם מריבוי את יי' אלקיך תירא. והביא ראיה לזה ממה שאמר בתמורה (ט"ז) אלף ושבע מאות קל וחומר וגזירה שוה ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה ובלא ספק שהיה מה שלא שכחו יותר ממה ששכחו ואם היו נכנסין במנין היו יותר מתרי"ג מצות וזאת הראיה שהנלמד באחד מי"ג מדות אינו נכלל במנין המצות ובמה שהטעה לבה"ג ז"ל בענין מוראת תלמיד חכם אאריך במה שיבא בפירוש האזהרות ואיני מדבר בכאן בו אבל מה שאני כותב בכאן אינו אלא ללמד זכות על הרמב"ם ז"ל במה שתמהו עליו רבים והרמב"ן ז"ל בכללם על שכתב בחיבורו הגדול שקידושי כסף הם דרבנן לפי שבאו מדרש דקיחה קיחה משדה עפרון והוא ז"ל כתב בתשובה שעשה כן מפני השרש הזה ותלו לרב ז"ל שהוא סובר כל מה שלא בא בפי' בתורה אינו קרוי דברי תורה אלא מדרבנן ועל כן הקשו עליו קושיות גדולות מכמה מקומות שבתלמוד שנראה בדברי דז"ל שכל הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דינו כדין תורה. וגם כל מה שנאמר בו הלכה למשה מסיני מן התורה הוא קרוי ואני למדתי זכות על רבי' ז"ל לחכמי אשכנז בתשובה אחת אחר שחקרתי ודרשתי בדעתו של רבינו ז"ל שכן הוא והוא מעולם לא סבר רבי' ז"ל בדבר הנלמד מהדרשות שיהיה דינו כדין דבר שהוא מדרבנן ללכת בספקו להקל ולא תשתנה סברתו מסברת זולתו בהן בשום דין מדיניה' ולא קראם דרבנן אלא לענין אחד שאינו בפי' בתורה וכיון שאינן בפי' בתורה ולא באו אלא מדרשא א"כ לענין מנין המצות אין ראוי שיכנס דבר הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן בכלל מנין המצות אא"כ יפרשו החכמים ויאמרו שהן גוף תורה. ולמדתי שדעתו היא זאת מלשונו שכתב בזה השרש לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחד מי"ג מדות אם ביארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הוא ראוי למנותו שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא ואם לא יבארו זה ולא ידברו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו עכ"ל:

עוד כתב אחר זה אולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת אין זה סבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא האדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור והם תרי"ג מצות ואפי' היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל. עוד כתב הגה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שגאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהם כל מה שילמד בי"ג מדות ואפי' בזמנו ע"ה כ"ש שלא ימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הימים אבל אמנם ימנה מה שהיה בפי' מקובל ממנו עכ"ל. עוד למד ממה שאמר בתמורה שכל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מדברי סופרים ועוד האריך בזה. וכן נראה דעתו ז"ל בפי' מה שהקשה על בה"ג ז"ל למה לא מנה כבוד אשת אב הבא מריבוי את כמו שמנה מורא תלמיד חכם וכבוד אשת אב בגמ' כתובות אמרו בפי' שהוא דאורייתא. וא"כ אינו חולק עליו בזה לא לענין דינם אלא לענין המנין למה מנה אלו ולא מנה אלו וכלל דבריו הוא שלא קראם דרבנן לענין דינם אלא לענין מנינם ועל זה כתב בחיבורו הגדול שהאשה מתקדשת בשלשה דרכים בכסף בשטר ובביאה. ושלשתן דין תורה עם היותו אומר שקידושי כסף דרבנן. הנה למדנו שלא לענין דינם קראם דרבנן אלא לענין שלא באו בפירוש בתורה אלא בהקש ומה שמגלה בפי' זהו דעתו ז"ל בפי' המשנה שלו בסדר טהרות בפתיחתו לאותו סדר בשמונה אבות הטומאות מנה מהן מן התורה ומנה מהן מדרבנן. ובכלל אותן שהם מן התורה מנה נבילת עוף טהור. ואחר שמנה אותם בכלל אותן שהן מדרבנן כתב ז"ל שנבילת העוף בין טמא בין טהור אין לו טומאה מן התורה בביאור ולזה מנו האבות דרבנן ואשר התאמת אצלי שהיא אב של תורה ואם לא בא בביאור ודאית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש וקדשיו וסמכו זה לאמרו יתעלה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה עכ"ל. ובסוף דבריו אחר שכתב זה מנה אבות טומאות דרבנן ובכללן נבלת עוף טהור עם היותו גוזר שהוא אב הטומאה דאורייתא הנה נתבאר מדעתו כי היותו מונה נבלת עוף טהור אב הטומאה דרבנן אינו מפני שיהא דינו כדין שאר אבות הטמאות דרבנן כגון ע"ז ומשמשיה וכיוצא בהן חיוב כרת אבל היא כשאר אבות דאורייתא לענין זה אלא שקראוה דרבנן לפי שלא באה בפי' בתורה אלא מהמדות שהתורה נדרשת בהן. מכל מקום דין תורה הוא וכמו שקדושי כסף קרא מדברי סופרים מפני שבאו מהיקש קיחה קיחה משדה עפרון ועם כל זה כתב שהם דין תורה והבא על אשה שנתקדשה בכסף הוא במיתה. ואילו הי' מדרבנן לא היו דנין אותן במיתה כן הוא כל דבר הלמד מהמדות אצל רז"ל דין תורה אעפ"י שהוא קורא אותן מדברי סופרים. וכן בפי' המשנה בפרק ז' במסכת כלים כתב כי מאמר דברי סופרים יכול שיהא הדבר דעת סופרים כמו הפרושי' וההלכות המקובלים ממשה והולכין בספק להחמיר כמו ספק שיעורים ויכלול התקנות והגזירות. וכן בפרק שני מהלכות טומאת מת כתב כי טומאת עצם כשעורה כיון שהיא הלכה היא דין תורה ולא דברי סופרים. וכן נראה דעתו מפורש במה שכתב במצות לא תעשה שהוא לא מנה טומא' כהנים הדיוטים שני לאוין לא יבא ולא יטמא כמו שמנה אותן בה"ג לפי שלא למדנו זה בהן אלא בג"ש. וכתב שם כי מפני זה השרש עשה כן והרי זה מפורש שכל כונתו ז"ל בזה הוא לענין מנין המצות לא שהוא דין מצות דרבנן. וכן כתב במצות טריפה שפשטיה דקרא בטרפה ארי אלא שבאה הקבלה מבשר שיוצא חוץ ממחיצתו. ודרשות אחרות נאמר שהוא לוקה עליהן מן התורה אע"פ שבאו בדרשה ומה שכתב בטרפות שמנו חכמים שלוקה מכת מרדות מדרבנן הוא מפני שסבר בכאן דרשוה ממקרא זה ולא דרך אסמכתא וכבר חזר בו בחבורו. ובזה נסתלקו מעל רבינו ז"ל כל הקושיות שהקשו עליו. וכמה שנים עברו ולא נתגלה טעמו של רבי' ז"ל אל הראשונים ובעניותינו נתגלה לנו מה שלא נתגלה להם: