זוהר הרקיע, שרשים א

השרש הראשון הוא שאין ראוי למנות בכלל המצות מצות שהן דרבנן. והוצרך ז"ל אל השרש לפי שבה"ג ז"ל מנה בכלל המצות קצת מצות שהם דרבנן. וקושיות הרז"ל על בה"ג ז"ל בזה הם גדולות. והרמב"ן ז"ל הוא מתחזק להצילו מקושיות הרז"ל ומ"מ הסכמתו היא ג"כ שלא למנות מצות דרבנן. ויפה עשה שהרי לשון התלמוד הוא תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ואפי' לא תהיה הגירסא כן אלא תרי"ג מצות נצטוו ישראל כיון שהראיה שהביאו לזה היא תורה צוה לנו משה תורה בגימ' תרי"א הוי אין ראוי למנות ולהכניס בזה מצות שנתחדשו לאחר הר סיני ואם יש מחלוקת בזה השרש לענין המצות אינו אלא בקצת מצות הכניסם הגאון ז"ל במנין והרב ז"ל הוציאם מן המנין מפני שהם מדרבנן אלא שהרמב"ן ז"ל הוא מחזר למצוא סמך להם מן התורה. ובפי' האזהרות אדבר בכל אחת מאלה המצות דעת כל א' מהם ז"ל והכרעתי בהם. אבל נתגלגל בענין זה השרש ענין אחד הוקשה לי בדבריהם ז"ל והוא שהרמב"ם ז"ל כתב במאמרו וכן בחיבורו הגדול שהעובר על דברי חכמים ז"ל הוא עובר על לאו דלא תסור. והרז"ל השיגו שאין בכלל לאו דלא תסור אלא מה שאמרו בפי' התורה כגון דברים הנדרשים בי"ג מדות וכיוצא בזה אבל דברי חכמים אינן נכללים בכלל לאו זה וענין מחלקותם בזה היא תימה בעיני הרבה שדעתו של הרמב"ם ז"ל הוא הפך מה שהעלו בגמ' בשלישי משבועות ובאחרון מיומא (ע"ג ב') דהתם אקשי' עליה דריש לקיש דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן ממתני' דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר והוינן עלה הא מושבע ועומד מהר סיני הוא. ואוקמוה ריש לקוש במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן. ואי חצי שיעור אסור מדרבנן מושבע ועומד מהר סיני הוא. ופרש"י ז"ל משום האי לאו דלא תסור ודחי' כיון דאית ליה התר מן התורה לאו מושבע מהר סיני הוא ובהכי סלקא שמעתא. וא"כ איך אפשר לרבי' ז"ל לומר שאיסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור הם ובריש נזיר אמרי' יין מצוה מאי קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ור"ת ז"ל ור' יצחק ז"ל וכל רבני צרפת פירשוה בתמיה כלומר כיון דמדרבנן הוא לקדש על היין לאו מושבע מהר סיני הוא ובשלישי משבועות ובשני מנדרים מוכיח דמתפיס באיסורי תורה לא הויא התפסה ומתפיס באיסור דרבנן הויא התפסה דלאו דבר האסור הוא ואלו היו איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור לא היו אומר' כך. ובפסולי עדות דרבנן נסתפק הדבר לראשונים ז"ל אם נתקדשה האשה בפניהם אם צריכה גט אם לאו ומה שהביאום ז"ל לידי הספק הזה הוא אם נאמר על כיוצא בזה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעינהו לקדושי מיניה אם לאו ואם היה העובר על דבריהם עובר על לאו דלא תסור אם כן המשחק בקוביא עובר על דברי תורה כגזלן דאורייתא ורשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד. ולפסול קדושין אינן צריכין להפקעה דרבנן שהרי לא חלו כלל. וגם דברי הרמב"ן ז"ל הם תמוהין בעיני הרבה שהוא הרבה להשיב קושיות על הרז"ל שאין איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור וקושיותיו עם היותם רבות במספר הם נכללות בשני מינין:

המין האחד ממה שמצינו בכל מקומות התלמוד שדנין דברי סופרים להקל ואומר הרז"ל שאלו היו דברי סופרים בכלל לאו דלא תסור לא היו דנין בהם להקל יותר מדברי תורה שאלו ואלו דברי תורה הם ואין הפרש ביניהם אלא שבאלו נצטוינו בהם בפי' ובאלו לא בא בהן הצווי בפי' אלא בכלל לאו דלא תסור. וכל זה המין יכול ה"ר ז"ל לתרצו ולומר שכך היתה התחלת התקנה שהחכמים אסרו דבר זה בתנאי שיהא ודאו אסור אבל אם יש בו ספק הם מוחלין לדון בו להקל. ואין זה קשה שהרי מצינו שהקלו בגזרתם שלא לעשות בה גזירה וכדאמרי' גזירה לגזירה היא והוצרכו לתרץ במקומות כולה חדא גזירה היא. והטעם בזה שאם היה הדבר מתפשט מגזירה לגזירה היו אוסרין כל הדברים מעט מעט על כן הקילו באיסוריהן שלא לעשות בהן גזירה. וכן נוכל לומר שכשאסרו דבר אחד התנו עליו מתחילה שיהא ספקו מותר ודייך שתאסור ודאו. והלא באיסורי תורה יש כיוצא בזה וכמו שאמרו בענין ערלה (קידושין ל"ט א') אימא כך נאמרה ודאה אסור ספקה מותר. ובמקומות שיש אבוד ממון מחמת ספקא דרבנן הדבר הוא יותר פשוט שהם חייבין להקל בספקו לפי שיש להם על מה שיסמוכו בזה בתורה. וכגון מה שאמרו בפרק אלו טריפות (מ"ט ב') טריפה דאוריתא ואתה אומר התורה חסה על ממונן של ישראל הא באיסורין דרבנן אם אמרו כן להתיר ספקו יפה הן עושין שאין לנו לאבד ממונן של ישראל שהוא ודאי דאוריתא משום ספק דרבנן וזה שאמרו בהרבה מקומות להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו:

המין הב' מקושיות ה"ר ז"ל בזה הוא להכריח שאי אפשר שיהיו נכללין איסורין דרבנן בלאו דלא תסור והביא ראיה מההיא דפ' מי שמתו (י"ט ב') כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו. והוציא הרב מזה שאינן אלא אסמכתא בעלמא ולא שיהא העובר עליהם עובר על זה הלאו. ואין מזה הכרח דכלפי מה שאמר (שם) רב בר שבא שגדול כבוד הבריות שדוחה את לאו דלא תסור ולא לאו אחר ואחיכו עליה דלאו דלא תסור נמי דארייתא הוא ומאי שנא משאר לאוי. אמרו דלא לחכו עליה. דרבנן לאסורייהו אסמכינון אהאי לאו דודאי רחמנא אזהר לשמוע לדבריהם בהאי לאו והאי דמקילין ביה למדחייה לכבוד הבריות טפי משאר לאוי משום דרבנן מעיקרא כי אסרי ההוא מידי ואסמכוה אהאי קרא אתנו בהאי איסורא דנדחי מקמי כבוד הבריות. עוד הביא ראיה הרז"ל ההיא דפרק כירה (מ' א') שהוצרכו לומר דמאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא ואלו היו איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור לא היו צריכין לזה ואין זה קשה שכיון שלא נכתב האיסור בפי' בתורה היה אפשר ללמד עליו זכות על העובר עליו דלא לקרייה עבריינא וכדאמרי' בפ' קמא דמציעא (ה' ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכדאמרי' בפ' זה בורר (כ"ו ב') בהנהו קבוראי דקברי מתא בי"ט סברי מצוה קא עבדי ומ"ה אצטריכו למימר דשרי למיקרייה עבריינא. עוד הביא הרז"ל ההיא דפרק מי שמתו (כ' ב') לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וגם זה אינו קשה דאע"ג דבכלל לאו דלא תסור הוו מילי דרבנן מ"מ לא אמרינהו רחמנא בפי' וליכא לעיולינהו במילי דאורייתא. ובהאי מיתרצי ההיא דאייתי מפסחים ומזבחים גבי מצות מבטלות זו את זו אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. והיותר קשה מכל מה שמקשה ז"ל הוא שמדין זקן ממרא יש להוכיח שאין איסורין דרבנן בכלל לאו דלא תסור כדמוכח בפ' הנחנקין (פ"ז א) שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וגמרי לה מפר העלם דבר של צבור ובזה הרבה הרז"ל דברים לברר זה. ומה שאפשר לומר בזה הוא שאפי' נאמר שאיסורין דרבנן נכללין בלאו דלא תסור אפי' הכי אין הזקן נעשה ממרא עליהן לפי שיש בזקן ממרא לאו ועשה הלאו כלל הכל ובא העשה לפרוט שאיננו חייב מיתה עד שיהא בו תורה ויודוך לר' יהודה ולר' מאיר שיהא על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ויליף לה בגזירה שוה מדבר דבר. וזה נראה שהוא מוכרח שאפי' לדברי הרב ז"ל בכלל לאו דלא תסור הן כל מה שדרשו ז"ל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. דהא לר' שמעון על דקדוק אחד מדברי סופרים נעשה ממרא ואעפ"י שאינו נעשה עליהן ממרא לר' יהודה כדאית ליה ולר' מאיר כדאית ליה משום דאית להו דרשא אחריתי בהא מ"מ נכללין הן בלאו זה ולא פליגי נמי בהא הם הכי נמי איפשר למימר דאיסורין דרבנן כותייהו. והעולה מזה הוא שאם מפני קושיות הרז"ל לא היו מבטלין דברי הרמב"ם ז"ל אם לא מפני העולה מההיא דשבועות ויומא וההיא דנזיר ונדרים גם כן שהזכרתי. ואלו היו קושיות הרב ז"ל כמו שהוא מראה מהם סותרות דעתו בגלל הרמב"ם ז"ל היאך היו בעלי הגמ' רוצים לומר בחצי שיעור דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואין רצוני לדקדק במקום הזה בדברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב בזה בהלכות ממרים במה שנראה שדבריו סותרים זה את זה סותר הגמ' בפסק ר' מאיר ור' יהודה אשר כבר השיבו עליו הראשונים ז"ל לפי שאין הכוונה במאמר הזה אלא במה שהוא תלוי במחלוקת הרמב"ן ז"ל עמו כדי להתלמד בדבריהם. ומה שעלה בידינו בעיקר זה השרש הוא שלא נכניס בחשבון המצות אלא מה שהוא מה"ת אבל מה שהוא מדבריהם. לא יכנס בחשבון: