זוהר הרקיע, מצוות עשה עה

וערלה והלולים. ומשנה למושלים. וביומם להשלים. שכר הנשכרים:

אין בערלה מצוה כי אם לאו ולא כתבו כי אם למשוך אחריו הלולים שהיא מצות עשה להיות נטע רבעי קדש להעלותו לירושלים ולאכלו שם כמו מעשר שני:

ומשנה למושלים מצות עשה לעשות למלך שתי תורות אחת שיביא ויוציא עמו. ואחת שתהיה בבית גנזיו שנאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר. וכבר כתבתי מצוה לכל ישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וזאת המצוה קודמת למצוה אחרת לכל ישראל והיא למנות להם מלך. וכבר אמרו שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ והאחת למנות להם מלך. וכבר אמרו בספרי שום תשים עליך מלך מצות עשה. והרמב"ן ז"ל מסתפק בענין מצוה אחת והיא שמצוה על המלך להוציא העם לצבא ולשאול באורים ותומים שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו' ועל זה אמר אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהצבור תלוי בו ומזה נראה שהיא מצוה לדורות וכן נראה בא' מסנהדרין שאמרו שם דרחמנא אמר לסנהדרין דלשאלו באורים ותומים:

וביומם להשלים שכר הנשכרים מצות עשה לתת שכר השכיר ביומו שנאמר ביומו תתן שכרו. וסמך הרז"ל למצוה זו מצוה אחרת והיא שיאכל הפועל ממה שהוא עושה שנ' כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו' כי תבא בקמת רעך וגו'. ואעפ"י שהם שני פסוקים מצוה אחת הם במנין כי משניהם למדנו שאוכל במחובר בשעת גמר מלאכה ושלא יספיק הכתוב האחד בלתי הכתוב האחר וכבר אמרו ז"ל במציעא (פ"ז) ואלו אוכלין מן התורה כן כתב הרז"ל, וכן נקבל, ותהיה המצוה בכאן על בעל הבית שלא יעכב על ידו. ואם עכב עובר בעשה כמו שנאמר בלא תחסום שור בדישו. וכן כתב הרז"ל בחבורו הגדול. ודבר קשה הוא שאין הכתוב מדבר אלא בפועל שהוא מותר ואין זה משום גזלו של בעל הבית וכן נראה ממה שאמרו בגמ' מציעא פרק השוכר את הפועלים (שם ב) רעך ולא מצרי הניחא למאן דאמר גזל מצרי אסור אלא למאן דאמר גזל מצרי מותר מא"ל. וכיוצא בזה אינו נכנס במנין המצות שהרי באותן שלש מצות שמנו חובה בגמ' סוטה. לה יטמא, ולעולם בהם תעבודו, וקנא את אשתו הוצרכו בגמ' לומר שלא באו להתיר דבר איסור והוצרכו לומר שהם מיותרים לחובה ומנין לנו בהיתר אכילת פועל יתור לחובה, ומה שאמרו בגמ' שהן אוכלין מן התורה כן הוא אמת שהן מותרין אבל לא יכנסו במנין המצות וכמו שכתבתי במה שאמרו רובא דאורייתא: