זוהר הרקיע, מצוות עשה עו

ברכות וקללות. ומכס ונחלות. ושיד אבנים גדולות. ויובל לדרורים:

הגאון ז"ל מנה ברכות וקללות שנאמרו בהר גריזים. והרז"ל תפסו שאין אלו מצות נוהגות לדורות. ואחת משרשיו הוא שאין מונין מצות שעה (ובודאי) [והרמב"ן ז"ל למד עליו זכות] ואמר שאע"פ שהיא מצות שעה ענינה קיים לעולם שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם התורה כולה [בפרט] וכלל באלה ובשבועה ודברי הרז"ל נכונים שלא להכניס זאת המצוה במנין וכן הסכים הרמב"ן ז"ל במנין המצות:

ומכס גם בזו תפס הרז"ל על הגאון ז"ל שמנה פרשת תרומת המכס כי אינה אלא מצות שעה במלחמת מדין. והרמב"ן ז"ל למד עליו זכות ואמר שתרומת המכס היא בכל מלחמת הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה כענין שנאמר בדוד ומטבחת ומכון ערי הדרעזר לקח דוד נחשת רבה מאד בה עשה שלמה את ים הנחשת וגו' וכתיב גם אותם הקדיש דוד ליי' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים. וחזק הוא ז"ל ממה שאמר בתורה ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני יי'. ואלו היתה נדבת שעה מהיחידים מהם לא היה להם לזכרון לבני ישראל ע"כ. ואני לעניות דעתי אומר שאין כל זה אמת שהרי בפי' אז"ל כי תרומת המכס אינה נוהגת לדורות. ובמנחות פ' התודה (ע"ז ב') שנינו מכלן היה נוטל אחד מעשרה שנא' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ליי'. ובברייתא בגמ' ילפינן לה מתרומת מעשר ואקשינן ולילף מתרומת הקדש של מדין כלומר שהיתה אחד נפש מחמש המאות ודחו זה ואמרו דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות ואי אפשר לדחות בכאן ששעורה אינה נוהגת לדורות אבל היא עצמה היא נוהגת כמו שהיה דוחה הרז"ל בחנוכת המזבח כמו שכתבתי למעלה שאם כן היה לו ללמוד ממנה מה שהוא נוהג לדורות והוא שאין לה שיעור קבוע כמו שהיתה רוצה הברייתא ללמוד זה מהבכורים שאין להם שיעור וכדתניא נאמר כאן תרומה ונאמר תרומה בבכורים מה להלן אין לה שיעור אף כאן אין לה שיעור. וכיון שדחו שלא ללמוד מתרומת מדין לא השיעור הכתוב בה ולא שאין לה שיעור מפני שאינה נוהגת לדורות למדנו שאין תרומת המכס נוהגת כלל בתורת חובה ואינה באה במנין. ואני תמה מהרמב"ן ז"ל שהביא ראיה לתרומת המכס שהיא נוהגת לדורות ממה שכתוב ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם וגו' שזה לא נאמר בתרומת המכס אלא בקרבן שהקריבו פקודי החיל איש אשר מצא כלי זהב ואותו זהב היה זכרון והיה קרבן בא על הרהור עבירה כמו שהוא מוזכר בשבת פרק במה אשה יוצאה ובמס' כלה. אבל תרומס המכס לאלעזר הכהן היתה כשאר מתנות כהונה. ומזה תצא לנו קושיא על הגאון ז"ל שמנה תרומת המכס שהרי לא מנו תרומת המכס בכלל מתנות כהונה שא"כ היו כ"ה מתנות. וזאת היתה להם למנות שהיא יותר גדולה מלוג שמן של מצורע וכיון שלא מנו אותה אינה נוהגת כלל ואינה נכנסת במנין. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שלא למנותה:

ונחלות מצוה אחת היא לדון בדיני נחלות מלבד דין בכורה אבל הרמב"ם ז"ל עשה משתיהן אחת. והרמב"ן ז"ל חזק על יד הגאון ז"ל שעשאן שתים וכבר כתבתי זה למעלה:

וסיד אבנים הם האבנים שהקימו לכתוב עליהן התורה והגאון ז"ל מנאה. והרז"ל תפס עליו להיותה מצות שעה ואני בעניי מצאתי לו ז"ל ראיה בפ' הקומץ רבה (ל"ד) שאמרו שם כתיבת אבנים אינה נוהגת לדורות. והרמב"ן ז"ל דחק עצמו להעמיד דברי הגאון ז"ל לפי שענינה קיים שנצטוינו לכתוב בהן התורה באר היטב להיות זכר לדורות. ודברי הרז"ל יותר נכונים שלא למנותה וכן הסכים עמו הרמב"ן ז"ל במנינו:

ויובל לדרורים מצות עשה לקדש שנת היובל שנ' וקדשתם את שנת החמשים שנה. גם יש מצוה אחרת נמנית בזה והיא לתקוע שופר בי' בתשרי ולקרא דרור בכל הארץ שנ' והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור וגו'. גם יש מצוה אחרת נמנית בזה והיא להחזיר קרקעות לבעליהן בשנה הזאת שנ' ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. ולי נתוספה מצוה אחרת והיא שהמוכר שדה לחבירו להניחה ברשות הלוקח שתי שנים. וכן אמרי' בערכין בפ' המוכר שדה (כ"ט ב') בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. ואמרי' בגמ' אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול אלמא איסורא נמי איכא דאפי' קרקושי נמי אסור ולא מבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך. אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה דבעי' שנים תקנה וליכא. ונראה שהם שני מצות אחד למוכר ואחד ללוקח. והרז"ל כתב בחבורו הגדול איסור זה אבל לא עשאו מצוה נכנסת במנין וצריך עיון. עוד יש מצוה אחרת בזה והיא לספור שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים ולשון ספרא יכול יספור שבע שמיטין זו אחר זו ויעשה יובל תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים. הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. כלומר שעשיית מצוה זו הוצרכו לה שני כתובים היאך תעשה, והם שנמנה שבע שנים ונמנה שבע שמיטין. ולמד הרב ז"ל מכאן שאינן אלא מצוה אחת במנין לא שתי מצות ספירת שנים אחת וספירת שמיטין אחרת. שאלו היו שתי מצות לא היה אומר התנא שאם לא באו שני כתובים לא שמענו שכן היה ראוי לכל מצוה מיוחדת שתצא מפסוק מיוחד אבל להיותה מצוה אחת יוצאה משני כתובין נאמ' בהן הלשון וכן אכילת הפועל בכרם ובקמה [אינו] אלא מצוה אחת ששני הפסוקים הוצרכו בביאור אותה מצוה כמו שכתבתי לדעתו ז"ל. וכבר כתבתי זה בשרשים: