זוהר הרקיע, מצוות עשה נו

למחקורת ריבות. נפשות ומערכות. ודין ארבע אבות. נזיקים נשמרים:

למחקורת ריבות. מצות עשה לחקור את העדים שנ' ודרשת וחקרת ושאלת היטב: וכן העדים עצמן חייבין להעיד בבית דין והוא מצות עשה בא במנין שנ' והוא עד והוא חייב להיות עד באופן שיתקיים הדין על עדותו ובפ' שבועות העדות (ל) פירשו ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי' בעדים ואמרו שם (ע"ב) שת"ח אינו חייב להעיד בעמידה אעפ"י שמצות עשה להעיד בעמידה משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף:

נפשות ומערבות כלל בזה דיני נפשות ודיני ממונות כי כן פי' מערבות ממונות כמו ברוב הונך ומערבך ויש בזה הרבה דינין נמנין בכלל המצות להלקות המחוייב מלקות שנא' והפילו השופט והכהו לפניו. להמית המחוייב מיתה והרז"ל עשה מהן ד' מצות סקילה. שריפה. הרג. וחנק. והביא ראיה ממה שאמרו (סנהדרין נ"ב) מצות הנסקלין מצות הנשרפין ואין מזה מוכרח שהם ספרו איכות עשיית המצוה ואין מכאן ראיה שכל אחת מצוה אחת. וכן הרז"ל עצמו כתב שאין ראוי למנות ספירת ימים וספירת שבועות אע"פ שאמרו מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ואמר הרז"ל כי כל חלק מחלקי אי זו מצוה שיש לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ולמה לא יאמר הרז"ל כן בכאן אבל היא ראיה לסתור דברי הגאון ז"ל שלא מנה מצוה זו והרמב"ן ז"ל גם כן הסכים למנותן מצוה והביא ראיה ממה שאמרו (יבמות ז') ותהיה רציחה דוחה שבת מק"ו כלומר שמיתת בית דין היא מצות עשה ואתי עשה ודחי לא תעשה דשביתת שבת. ודעת הרז"ל שכל המומתין הם נמנין מצוה אחת מפסוק ובערת הרע מקרבך והביא ראיה ממה שאמרו באחרון מחולין (ק"מ) עוף שהרג את הנפש דבעי לאיתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. ואמר הרז"ל שאין בעוף הזה כתוב ובערת הרע מקרבך ומסקול יסקל השור הוא מתחייב מיתה זו כתב הרז"ל. עוד יש אחרת בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (ע"ח) טרפה שרבע בפני בית דין חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך. ואין ברובע ובערת אלא שכל המומתין הן נכללין בפסוק הזה של ובערת הרע מקרבך והיות זה בסקילה וזה בשריפה או בהרג או בחנק הם דקדוקי מצוה. ובכלל זה מצוה אחת והוא להגלות הרוצח וכן נמנית מצוה לתלות על עץ המחוייב תלייה. והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה שגואל הדם חייב לרצוח הרוצח ואם אין לו גואל בית דין מעמידין אחר ממונה מהם לרדוף אותו ולהמיתו והוא אמרו יתעלה גואל הדם הוא ימית אח הרוצח. ובששי מסנהדרין (מ"ה ב) אמרו גואל הדם ימית את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מ"מ, ויש מי שהיה מפרש זה ברוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ולפי זה אין זו מצוה שזו מחלוקת ר' יוסי ור' עקיבא הוא שר' יוסי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם ור' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם ואין כל אדם חייב בו והלכה כר' עקיבא וכתב הרב ז"ל שכן היה מפרש הרמב"ם ז"ל ע"כ לא כתב מצוה זו, אבל אין זה הפי' אמת שזה הפסוק גואל הדם היא ימית את הרוצח ברוצח מזיד נאמר ומחלוקת ר' עקיבא ור' יוסי הוא ברוצח שוגג אם כן מה שדרשו בזה הפסוק הוא הלכה ואין עליו חולק. אבל אני אומר שהרז"ל לא מנה מצוה זו מפני שהיא בכלל מצות הנהרגין. וגם לדעת הרמב"ן ז"ל אין להכניסה במנין שגם זה בכלל ובערת הרע הוא. והרז"ל בחבורו כתב מצוה זו בתחלת הלכות רוצח אע"פ שהוא ז"ל חשדו בה ומה שלא הכניסה במנין הוא מפני שהוא בכלל הנהרגין והגואל הוא השליח ב"ד בזה כמו העדים בשאר חייבי מיתות ב"ד ואני תמה בזה על הרמב"ן ז"ל. ובכלל דיני מערבות הם הממונות כבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל כתב שהיה נראה לו לכלול אותם כלם במצוה אחת. אבל ראיתי לו ז"ל שמסכים למנות כל חלקי פרטי והרז"ל מנאם לדון בדין שומר חנם אחת שניה בדין נושא שכר ושוכר. ג' בדין שואל כי כן אמרו חז"ל ד' שומרים הם ודיניהם ג'. ד' בדיני מקח וממכר. ה' בדיני טוען ונטען. ו' בדין גנב. ודין ארבע אבות נזיקין. הם ד' מצות נמנות דין השור. ודין הבור. ודין האש. ודין ההבער. ולשון המשנה היא ד' אבות נזיקין לשון זכר. והמשורר עשאו לשון נקבה ולא יתכן וכל אלה מצות התלויות בממון שהם עשר אינן אצלי אלא אחת והוא לשפוט בצדק. ואין אצלנו לצדק אחר אלא מה שאמרה התורה: