זוהר הרקיע, מצוות עשה נה

והעומר לנהל. ונר שבת יהל. ופרשת הקהל. ושופטים עם שוטרים:

מצות הנפת העומר היא נמנית והיא נזכרת בפסוק ואם תקריב מנחת בכורים. ואמרו במנחות (ע"ב) שקצירת העומר דוחה השבת לפי שהיא מצוה. וכתיב בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ומכל מקום לא נמנה הקציר מצוה אחת וההנפה מצוה אחרת כמו שנודע מהשרשים. כי התכלית ימנה לא ההקדמות המביאות אליו. לנהל פי' להניף כי כן מצותו. ונר שבת יהל אינה מן המנין לדעת הרז"ל לפי שהוא דרבנן משום שלום ביתו. ופרשת הקהל מצות עשה להקהל בחג הסוכות במוצאי שמיטה שנאמר הקהל את העם. ובפ"ק מקידושין (ל"ד) אמרו הרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים חייבות. הנה נתבאר כי היא מצוה באה במנין:

ושופטים עם שוטרים. למנות סנהדרין והיא מצוה לדורות כמו שאמרו אספה לי שבעים איש כל מקום שנאמר לי הרי הוא קיים וכהנו לי וכו' ואמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ומצות עשה לשמוע אליהם שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יורוך וכו'. והרז"ל הביא במנין המצות לנטות אחרי רבים והביא ראיה מאמרם רובא דאורייתא ולולי שאמרה הרב הייתי אומר שזהו דקדוק א' מדקדוקי הדיינים שנשפוט בצדק. והצדק הוא ללכת אחרי הרוב ואמרם רובא דאורייתא כן הוא האמת אבל לא יחייב זה היותו ממנין המצות שכן אמר חציצין דאורייתא בפ"ק מסוכה וכן אמר בפרק המדיר (ע"ב) פריעת הראש דאורייתא ואין נכנסין במנין פרטי. ובנזיר פ' שלשה מינין (מ"ב) אמר על מה שאמרו שם שאם גלח והניח שתי שערות לא עשה כלום שנאמר את כל שערו אמרו זאת אומרת רובו ככולו דאורייתא כלומר ממה שהוצרכה התורה לומר כל שערו כדי לומר שלא יניח שתי שערות נראה שבלא כן היינו אומרים רובו ככולו ואין זה נכנס במנין המצות אע"פ שאמרו רובו ככלו דאורייתא. וכן באמרם רובא דאורייתא אינו מחייב היותו נכנס בכלל מנין המצות: