זוהר הרקיע, מצוות עשה כ

ותפדה פטר חמור. והשבת תשמור. והלל תגמור. בימים נספרים:

הגאון ז"ל עשה פדיון פטר חמור ועריפה במנין א' והרז"ל עשאן במנין שתים וסמך לו על מה שאמרו חז"ל (בכורות י"ג) מצות פדיה קודמת למצות עריפה כמו שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה וכשם שהיבום והחליצה הם נמנות שתים כן הפדיה והעריפה נמנות שתים ולא ראיתי שהרמב"ן ז"ל תפש עליו בזה והכניסה במנין אבל הראב"ד ז"ל בסוף ההשגות כתב שאין ראוי למנות זה מצוה לפי שהוא מפסיד ממון וכן אמרו חז"ל הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו ויותר ראוי לקרותו עבירה ולא מצוה ולפי שאמרו מצות פדיה אמרו מצות עריפה כי כן צוה להפסיד ממונו לא שתהיה במנין המצות. ואני אומר שאם יש להכניסה במנין המצות הוא שנ' שמצוה על ב"ד לדון בדין זה להפסידו בממונו לא שיהיה ההפסד מצוה אלא שלדון כך הוא מצוה ממצות התורה כמו דין שאר קנסות:

והשבת תשמור עם היות שיש בחלול שבת חיוב סקילה הנה יש בשביתה ממלאכה מצות עשה ונמנה הלאו עם הלאוין והעשה עם מצות עשה כמו שכתבתי בשרש הששי. ובמצות שבת כמו שאמרו בפ"ק מיבמות (ו') תהא רציחה דוחה שבת מק"ו כלומר מיתת ב"ד שהיא מצות עשה וזה לפי שאמרו אתי עשה ודחי לא תעשה. והיתה התשובה ע"ז היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה לא דחי וכן אמרו בשני ממציעא בענין אמר לו אביו חלל את השבת דלא אתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה ועשה את שבתותי תשמורו. ולשון התורה במצוה זו וביום השביעי תשבות. ולשון התלמוד בפ' אלו קשרים ובפ' במה מדליקין (כ"ה) ובפרק כיצד צולין. שבתון הוא עשה. הנה יש בשבת מצות עשה שהרי בפ' אחרון מיומא (פ"א ב) למדו שמוסיפין מחול על הקדש בכל השבתות מהתורה. ואין זה אסמכתא שהרי בפ"ד ממסכת י"ט (ל') אמרו שאפי' בד"ת אמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים. ולמדו מזה מדאכלו ושתו בערב יום הכיפורים עד חשיכה ולא מחינן בידיהו שמא תאמר שהתוספ' והעיקר הכל הוא נמנה אחד אי אפשר לומר כן שהרי זמנו של זה אינו זמנו של זה. ובתוספת אין בו אלא עשה. ובעיקר היום יש עשה ולאו. וכיון שהכתוב חלקן ראוי למנות תוספת כל השביתות מצוה אחת שהרי הכתוב הוציא לכלן בצווי אחד מערב עד ערב תשבתו שבתכם. והנה הרז"נ מונה בלאוין איסור חמץ לפני זמנו לאו א' ואיסור תוך זמנו לאו א'. ומה שמחזיק שזו היא מצוה מיוחדת נמנית ממה שהיצרכו בעלי התלמוד להוציא חיוב מהכתוב לנשים מריבוי התורה ואינן פטורות מטעם מצות עשה שהזמן גרמא כמו שהוא מוזכר בפ' הישן (כ"ח א). ואלו היה התוספת נגרר אחר עקר היום לא היו צריכין לזה שהרי הן חייבות בשביתת עקר היום:

וההלל תגמור בימים נספרים. אם ההלל הוא מדברי סופרים כבר דברנו בזה בענין ק' ברכות בכל יום שהם דרבנן. והגאון ז"ל מנאם. והרז"ל אינו מונה אותן אבל נפל ספק בהלל ענין אחר והיא שאפשר לומר שהוא מן התורה. ויש אומר שהוא בכלל מה שאמר הכתוב הוא תהלתך. ואני אומר שאם הוא מן התורה שהוא בכלל קדש הלולים לה' שמשם נצטוינו להלל השם כשתגדל שמחתינו ברבוי הפירות וה"ה בכל יום שמחתנו. וכבר אמר ישעיה (ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כלומר כשתנצלו מסנחריב תהיו משוררים כמו שאתם משוררים בא' מהימים שאתם גומרים בהם את ההלל והזכיר זה היותר מפורסם בנס והוא ההלל שאומרים בליל הפסח לפי שנסו של סנחריב היה ג"כ בליל הפסח כמו שהזכירו רז"ל בפ' חלק. ובמס' ערכין (י' ב) דרשו מזה ליל המקודש לחג טעון שירה ויסתייע זה ממה שאמרו בגמ' תענית (כ"ח ב) הלל דר"ח לאו דאורייתא. והמובן מזה הוא שבימים שגומרין בהן את ההלל הוא דאורייתא. וכן יסתייע זה ממה שאמרו בפ' ערבי פסחים (קי"ז) הלל זה מי אמרו. אמר ר' יוסי אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו ישראל על הים. וחולקין עליו חביריו לומר דוד אמרו. ונראין דבריו מדבריהם אפשר שחטו ישראל פסחיהן ונטלו לולביהן ואין אומרים הלל. ואמרו שם עוד הלל זה מי אמרו ר' אליעזר הגדול אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה הרשע הם אמרו לא לנו ורוח הקדש משיבה למעני למעני אעשה. וחכמים אומר נביאים שביניהם תקנוהו שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הצבור ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. והנה לדברי ר' אליעזר משה אמרו על צרת פרעה. וכתבו דוד כמו שכתב תפלה למשה איש האלהים כי ספר תהלים הוא מקובץ מכל תהלות שנאמרו בישראל. וכבר אמרו בערבי פסחים ופ"ק מבתרא (י"ד ב) שעל ידי זקנים נאמר. ואפי' לדברי חכמים בימי משה תקנוהו הנביאים שהיו יוצאי מצרים על כל גאולה. ולדברי האומר דוד אמרו אינו רחוק לומר שההלל הוא מן התורה. שהרי הרמב"ם ז"ל הוא מודה שהתפלה היא מן התורה. ומטבע תפלה תקנו אנשי כנסת הגדולה כמו שפי' הרז"ל בפ"ק מהלכות תפלה וכן השיר שהיו אומרים במקדש לדברי האומר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא ושירה מעכבת הקרבן מן התורה הוא ותקנו דוד כמו ששנינו במסכת ערכין (י"א) (תמ ד) וכן בברכת המזון שהיא מן התורה משה תקן הזן ויהושע תקן ברכת הארץ ודוד ושלמה ברכת בונה ירושלים. ומכל זה נראה אע"פ שהמצוה בכל אלו מן התורה אבל נוסח הברכות והשיר תקנוהו הנביאים ואם כן קרוב הוא הדבר שההלל הוא מן התורה ואע"פ שדוד אמרו. אבל יקשה לכל זה ממה שאמ' בפ' שני ממסכת ברכות (י"ד) בהלל ובמגלה מהו שיפסיק מי אמרי' ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן. ומכאן היה נראה שההלל הוא מדבריהם ואפשר שלא אמרו כן אלא על הלל דחנוכה דומיא דמגלה. אבל הלל דשחיטת פסח ונטילת לולב יהיה. מן התורה. כל זה כתב הרמב"ן ז"ל ובודאי שאפשר לומר שההלל שעל שחיטת פסחים ועל נטילת לולב הוא מן התורה לדברי ר' יוסי ור' אליעזר הגדול כמו שהזכרתי למעלה. אבל אותה הראיה שהביא מתענית שאמר הלל דר"ח לאו דאורייתא ויתחייב מזה שכל שאר קריאת ההלל הוא מן התורה אינה ראיה גמורה לפי עניות דעתי לפי שכן הוא דרך התלמוד במה שהוא עיקר תקנה קורין אותה תורה ואע"פ שהיא מדבריהם דבמגילת תענית תניא נמצא פסח שני מן התורה פי' שהוא אסור בהספד ובתענית מק"ו ופסח ראשון מק"ו מן התורה לאו דוקא שהרי אינו אסור אלא מדבריהם וקימא לן דבטלה מגלת תענית. ומה שאמרו מן התורה לומר שהוא מעיקר התקנה. וכן פרש"י ז"ל במס' חולין בפ' העור והרוטב וכן אמרו בפרקא קמא ממסכ' ר"ה (י"ו) אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות שופרות ודבר ברור הוא שברכות של ר"ה אינן אלא מדרבנן כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון במסכת ר"ה ובפ"ק מברכות. וביבמות (ד) אמרו מנין לסמוכין מן התורה שנאמר סמוכים לעד לעולם. ובמנחות אמרו אמרה תורה טוב שלא תדור וכן אמרו בפ"ק ממסכת חולין (יז ב) מנין לבדיקת סכין מן התורה ואינו אלא משום כבודו של חכם להראות לו הסכין כמו שהוא מוזכר שם ולשון תורה במקום זה אינו בא בדקדוק אלא כמו הוראה וענין קבוע כמ"ש בגיטין (מד) מיני אמי בר נתן תצא תורה לישראל. וכן במקומות יאמרו אתי עשה דיחיד ואע"פ שהוא מדרבנן כמ"ש במס' משקין בענין אבלות יום ראשון לפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל שאומ' שהוא מדבריהם וכן במקומות אחרים. וכשנאמר על הלל דר"ח לאו דאורייתא לומר שאינו כהלל דחנוכה. והדבר ידוע שחנוכה עצמה היא מדרבנן וכ"ש ההלל הנאמר בה. ומ"מ אפי' נסכים לומר שהלל יש ממנו מן התורה עדיין יש לנו פתחון פה לומר שאינו בא במנין שאפשר שזה הוא מכלל השמחה שנצטוינו לשמוח ברגלים שכתב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ותהיה עיקר השמחה בפה וכלי לבסומי קלא. ותהיה המצוה על הקרבן בשיר ושלא בשעת קרבן בהלל. ומיעטו ר"ח מזה בגבולין לפי שאינו מקודש לחג. וכן במס' ערכין (יא) אמרו מנין לעקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את יי' אלקיך וגומ' אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה ומכלל הדברים יצא לנו הענין לשלש חלוקות הא' שההלל הוא מדברי סופרים כדברי הרז"ל ולדעתו לא ימנה ולדעת הגאון ימנה. הב' שהוא מן התורה וימנה. הג' שהוא מה"ת ולא ימנה לפי שהוא חלק מחלקי מצות השמחה וזהו דעת הרמב"ן ז"ל: