זוהר הרקיע, מצוות עשה יג

ליחד אל איום. שתי פעמים ביום. להתפלל יום יום. ערבים ושחרים:

וגם בזה הכניס המפרש אל האזהרות מצות ייחוד וככה הרמב"ם ז"ל. וענין זאת המצוה אצלו שנאמין שזה האלוה אשר האמנו מציאותו בדבור אנכי הוא אחד. וזש"ה שמע ישראל יי' אלהינו [יי' אחד] ולא ראיתי שהרמב"ן ז"ל השיב עליו בזה והכניס זה ג"כ במנין אבל אני לא מצאתי שהגאון ז"ל מנה זאת המצוה כלל אבל כתב לקרוא ק"ש והראיה שהביא הרז"ל מדברי רז"ל הוא מה שאמרו מצות ייחוד וקראוהו מלכות שמים באמרם כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים זאת היא ראייתו. ואני לעניות דעתי נראה לי שדעת חז"ל הוא שדבור אנכי ושמע ישראל ענין אחד להם לקבלת מלכות שמים באמונת האלהות והיחוד ואינו נמנה מצוה פרטית אבל יסוד ועיקר. וכן נראה דעת הגאון ז"ל והנמנה מצוה בזה הוא ק"ש. והראיה מדברי חז"ל בזה הוא שהם אומרים שקריאת פסוק ראשון מפרשה שמע הוא קבלת מלכות שמים ואין להם מן התורה בקריאת מצוה אלא פסוק זה. וז"ש בפ"ב ממסכ' ברכות (י"ג ב') שמע ישראל ה' אלהינו וגו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא ואמרו שם אמר ליה רב לר' חייא לא חזינא לר' דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בפ' אחרון מברכות (ס"א ב') אמרו על ר' עקיבא כשהיה מקבל עליו עול מלכות שמים היה קורא ק"ש ויצאה נשמתו באחד הנה שביארו לנו שקבלת מלכות שמים היא בקריאת אותו פסוק והוא הנמנה מצוה לא שנמנה הקריאה מצוה והקבלה מצוה אא"כ יכריחנו המנין ודברי המשורר ז"ל הם לא כדברי המפרש. ומצות קריאת שמע בלי ספק היא מן המנין שהרי העלו בגמ' פ"ג מברכות (כ"א) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא שהוא מן התורה וכן אמרו שם לענין בעל קרי קורא ק"ש ומברך ברכת המזון שהם דאורייתא אבל הרמב"ן ז"ל כשדחקו המספר ולא מצא רמ"ח מצות נחלץ בהשלימו המספר למנות ק"ש ב' מצות אחת בשחר ואחת בערבית לפי שזמנה של זו אינו זמנה של זו והן מצות שאין מעכבות זו את זו שאם לא קרא בערב חייב לקרוא אותה של שחר כמו שהוכיח בשרש הי"א. ואני חוכך בזה הרבה לפי שהרב ז"ל נתן בזה שני טעמים למנות שתי מצות והם שזמנה של זו אינה זמנה של זו. ושאינן מעכבות זו את זו ואילו היה זמנם א' ואינן מעכבות היה יותר מחוייב למנותן שתים אבל מפני היות זמנה של זו אינה זמנה של זו מחייב שלא יעכבו זו את זו שלא מצינו מצוה א' זמניה חלוקין שאם לא תעשה בזמן זה יהיה לה זמן אחר אבל אם חלוק הזמן בפני עצמו הוא כדאי לחייב זה איפשר הוא וכשתמנה החשבון יתברר זה: והכניס המשורר ז"ל בכלל המצות להתפלל יום יום. והגאון ז"ל לא מנה תפלה. אבל כתב לעבדו. והמשורר ז"ל כתב אחר זו לעבדו ולאהבו. ואם התפלה היא נימנית מצוה אין לה רמז בתורה אלא במה שכתוב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וא"כ אין ראוי למנות תפלה מצוה אחת ועבודה מצוה אחרת והרמב"ם ז"ל עם היותו נוטע שרש אחד במנין המצות שאין למנות המצות הכוללות כמו ושמרתם את משמרתי וכמו קדושים תהיו וכיוצא בהן עם כל זה מסכים למנות עבודה זו בכלל המצות לפי שיש במצוה זו צווי פרטי והוא תפלה והוא נמנה והביא ראיה מלשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה בתוך המצות מהכא את יי' אלקיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו עבדו בתורתו עבדו במקדשו כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו ומה שאמר בתלמוד ק"ש דאורייתא תפלה דרבנן יפרש הרב ז"ל שזמני התפלה הם דרבנן. אבל התפלה עצמה מצותה מן התורה. וזהו שאמרו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפלה זהו דעת הרז"ל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שהנראה מסוגיות הגמ' הוא שהתפלה היא מדרבנן לגמרי שלענין בעל קרי אמרו שקורא ק"ש ואינו מתפלל ונתנו טעם בזה דק"ש דאוריית' תפלה דרבנן ואפי' עמד ימים הרבה בקרייו אינו מתפלל עד שיטבול וכן מי שנאנס ולא התפלל ימים הרבה ואחר כך נסתפק בתפלה זו שרוצה להתפלל עתה אם התפלל או לא התפלל אינו מתפלל משום דתפלה דרבנן ואלו היתה דאוריית' אלא שזמנה דרבנן היו מחייבין עליה להתפלל הבעל קרי וזה שנסתפק אם התפלל או לא התפלל כדין ק"ש ובתלמוד לא חלקו בזה בין זמן מרובה לזמן מועט ואם מן התורה היא מצוה זו מתי הוא מצותה. והרי רב יהודה לא הוה מצלי אלא מתלתין יומין לתלתין יומין לפי שהיה עוסק בתורה וחכמים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה שהיא מדרבנן ואם תוך ל' אינה מן התורה מתי תהיה מן התורה. ומכל זה היה נראה שאין לתפלה חיוב מן התורה ומה שדרשו בסיפרי ולעבדו זו תפלה נראה שהוא אסמכתא זה היא הסכמת הרז"ל בענין מצות תפלה שאינה מן התורה. אבל לענין מנין המצות הוא מגמגם להכניס מצוה זו בתוך מנין המצות כדעתו של גאון ז"ל שלא כטעמו של הרמב"ם ז"ל שאינו מפרש עבודה זו מצוה כוללת לכל התורה כלה אלא ענין פרטיי שבזה והוא נמנה והוא שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה לשמו ובאין הרהור רע לא שנעשה המצות בלא כוונה או על הספק אולי יש בהם תועלת. עוד אומר הרז"ל שעה שאמר בספרי ולעבדו זו תלמוד. ד"א זו תפלה לומר שמכלל העבודה הוא שנלמוד תורתו ונתפלל אליו בעת הצרות. ומפני שיש במצוה זו ענין פרטי והוא לייחד הלב אל עבודתו או להתפלל אליו בעת הצרות על כן יתכן אל הרב ז"ל להכניסו במנין המצות. ואני מכיר מתוך דבריו ז"ל שהוא דוחק עצמו להכניסה במנין המצות מפני שהגאון ז"ל מנאה ואלמלא זה היה מוציאה מן המנין וכן בסוף ספרו כשמנה כל המצות אחת לאחת למצוא חשבון לא מנאה להיות צורת הפסוק מראה שהיא מצוה כוללת כל התורה לעבוד השם ית' בתורתו ובכל מצותיה בין בתפלה בין במקדש בהשתחואות ועבודות ומפני זה לא היה ראוי למנותה. ומ"מ למנות תפלה מצוה ועבודה מצוה לא אמרה אדם כלל: