זוהר הרקיע, מצוות עשה יב

אני הוצאתיך. אני הזהרתיך. אני הדרכתיך. בדרכי מישרים:

המפרש אל האזהרות הכניס בכאן מצות האמונה באלהות והוא אומרו יתעלה אנכי ה' אלהיך. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל והביא ראיה שדבור אנכי הוא ממנין המצות ממה שאמרו בסוף מכות תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קרא תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה תרי"א הוי. והיתה התשובה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר כי אנכי ה' מכלל תרי"ג מצות אלו הן דברי הרז"ל ועליהן סמך המפ'. אבל לא היתה כוונת המשורר ז"ל כי הוא על הגאון ר' שמעון קיירא בה"ג ז"ל סמך והוא ז"ל לא כתב דבור אנכי בכלל תרי"ג מצות. והראיה שהביא הרז"ל מסוף מכות שדבור אנכי הוא ממנין תרי"ג מצות כבר למד זכות הרמב"ן ז"ל על הגאון ז"ל ואמר שכוונת הגאון היא שבדבור לא יהי' לך יש ב' מצות המשלימות תרי"ג האחת היא לא יהיה לך ולא תעשה לך והאזהרה השנית היא האזהרה מעבוד ע"ז שהיא במיתה והאזהרה הזאת היא לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי כן מנאם הגאון במנין המצות. ומה שאמר התלמוד אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום לא היתה הכונה על דבור אנכי שהוא המשלים לתרי"ג אלא לומר שאלה השתי דברות לשונם מוכיח שמפי הגבורה שמענום ולא מפי משה שכן כתוב בהן אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי אנכי ה' אלהיך ושאר הדברות הם בלשון אמצעי מתרגם ביניהם וכיון ששתי הדברות הראשונות שמענום מפי הגבורה ובדבור לא יהיה לך יש שתי אזהרות א"כ יש לנו תרי"ג מצות תרי"א מפי משה כמנין תורה ושתים מפי הגבורה ודבור אנכי אינו נמנה זה הוא המשא ומתן שנפל בין שני ההרים הגדולים האלה:

ואני בעניות דעתי מצאתי סמך לדברי הגאון ז"ל שאין דבור אנכי נמנה מצוה ממה שאמר בהוריות (ח' ב') דרך חקירה בפ' כי תשגו וגו' מנ"ל דבע"ז משתעי קרא דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם אי זו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז והקשו על זה והאמר מר י' מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ואלו היה דבור אנכי נמנה מתרי"ג לא היה הדבור בע"ז מצוה שנאמרה בתחלה. ודעת הגאון ז"ל בזה הוא שאין ראוי להכניס במנין פרטי המצות מה שהוא עיקר האמונה וכל המצות תולדות לה כי כל המצות הם גזירות שגזר לנו השם ית' אחר האמונה הזאת ומי שאינו מאמין באלהות אין לו תורה כלל ואי אפשר לבעל תורה שלא יאמין האמונה הזאת וא"כ איך נכניס במנין פרטי מה שהוא עקר ויסוד לכל התורה וזה נראה שהוא דעת חז"ל שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות שאם מלכותי אינם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר הקב"ה לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים אני הוא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך עכ"ל מכילתא וכן מצאתיה בספ' בפ' עריות בלשון המכיל' והוסיפו בה אני הוא שקבלתם מלכותי (בעוני) [בסיני] אמרו הן והן מעתה קבלו גזרותי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ונראה ממנה בפי' שהתחלת גזרותיו של הקב"ה הוא דבור לא יהיה לך ודבור אנכי הוא האמונה שכבר האמינו באלהותו במצרים וכך אמר להם אנכי ה' אלהיך אשר האמנתם בי במצרים מעתה קבלו מצותי וגזרותי. וכבר הזכיר זאת המכילתא בספרו הרמב"ן ז"ל. עוד מזכיר אחרת והוא מה שאמר שם מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה. משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן. כך הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו הן והן. להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כלם על הר סיני לקבל את התורה (ולקבל את הדברים לבא) [השוו כלם לב אחד] לקבל מלכות שמים בשמחה ע"כ לשון המכילתא. והמובן ממנה הוא שדבור אנכי הוא קבלת מלכות שמים לא יכנס במנין פרטי המצות. ואני תמה מהרמב"ן ז"ל שהבין ממנה שדבור אנכי הוא בכלל מנין המצות והסכים עם הרז"ל למנות זה בכלל רמ"ח והמובן ממנה הוא יותר קרוב לדעת הגאון ז"ל והענין בעצמו הוא מוכרע ממקומו כי מה הפרש יש בין אנכי ה' אלהיך הנאמר בעשרת הדברות ומה שנאמר בצידוק המדות אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והרז"ל עצמו כתב זה. ועל כן היותר טוב לי הוא שאין דבור אנכי נמנה פרט כי הוא יסוד ועיקר. אבל מצאתי בילמדנו בפרשת נשא שדבור אנכי הוא מכלל המצות ומכלל עשרת הדברות. וזה שאמר הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות וכו' וכיצד על אנכי שכל הנואף אשת חבירו כופר בהקב"ה שנאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא ע"כ. עוד שם בפרשת קדושים וכן בויקרא רבה מזכיר שעשרת הדברות נכללות בפרשת קדושים והאחד מהם הוא דבור אנכי. והמובן מזה הוא שזהו דבר אחד מעשרת הדברות והיה נראה מזה שאם הוא ממנין הדברות שגם הוא ממנין המצות. וגם חשבו כופר מי שאינו מאמין בו ואין בזה הכרח שהיותו בלתי מאמין בו כופר כן הוא בין שיכנס במנין המצות בין שלא יכנס שהרי לא מפני שאינו מצוה הוציאו אותו מן המנין אלא מפני שהוא יסוד ועיקר ואין לעשות מן הכלל מנין פרטי. ומה שהוא ממנין הדברות אינו מכריע היותו ממנין המצות שאין כל דבור מצוה ואין בכל דבור ודבור מצוה אחת שהרי מצות שבת דבור אחד ויש בה עשה ולא תעשה. עשה קדוש היום ולא תעשה דאיסור מלאכה. וכן הגאון ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל מנו בדבור לא יהיה לך יותר ממצוה אחת. וגם כן נוכל לומר שדבור אנכי לא יחייב היותו מצוה מפני שהוא אחד מעשרת הדברים: והיוצא מכל זה שדברי הגאון ז"ל הם יותר קרובים לפי המובן מפשטי מאמרי חז"ל ולפי הנראה מפשט הכתוב אלא א"כ יכריחנו המנין כשלא נמצא תשלום רמ"ח מצות אלא בהכניסנו דבור אנכי במנין: