זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה סח

וצמר לא תלבש. במו פשתים נחבש. ולא תקטיר דבש. תמרים ושאורים:

התורה אמרה לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וזה לשון נחבש כלומר נקשר ומהודק עמו. מענין וחבשת להם מגבעות. ואעפ"י שיש בכלאי בגדים שני לאוין האחד לא תלבש שעטנז. והשני ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך אינו נמנה אלא אחד לפי ששניהם הוצרכו להשלים הענין כמו שאמר לבישה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהוא הנאת הגוף יצא דבר שאין בו הנאת הגוף וכיון ששני הלאוין הוצרכו לא נמנה אותן כי אם אחד כמו שנודע מהשרשים:

ולא תקטיר דבש הרמב"ם ז"ל לא מנה שאור ודבש כי אם לאו אחד לפי שהוא לאו שבכללות והרמב"ן ז"ל הוא מונה אותן שני לאוין ונתן טעם לדבריו לפי שיש בחמץ לאו מיוחד שנ' כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ אם כן כשאמר הכתוב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' לאו מיוחד הוא לאסור דבש ולוקה הוא עליו. והביא ראיה ממה שאמרו בכריתו' שהאוכל לחם וקלי וכרמל לוקה ג', ונתנו טעם בזה לפי שהקלי הוא מיותר וע"ז הקשו ואימא קלי דמייתר מחייב חדא אכולהון מחייב חדא כלומר וילקה עליהן שתים ולא שלש. ותירצו אם כן לימא רחמנא לחם וכרמל וקלי אי נמי ליכתוב רחמנא קלי לחם וכרמל אמאי כתביה לקלי באמצע ה"ק לחם כקלי נחייב וכרמל כי קלי נחייב, ונראה מזה שכל שיש בו לאו מיוחד לוקה עליו בפני עצמו וכמו שלוקה על לאו בפני עצמו כן הוא לוקה על הנכלל עמו בלאו אחד בפני עצמו. ואם עבר על שתיהן לוקה שתי מלקיות וא"כ כיון שבחמץ יש לאו מיוחד נשאר הלאו של שאור ודבש מיוחד לדבש ואין כאן לאו שבכללות. ומה שאמר רבא במנחות (י"ח ב) בענין המעלה משאור ודבש אין לוקין על לאו שבכללות הוא לחלוק על אביי שהוא מחייב ארבע מלקיות לגרסת הרמב"ם ז"ל משום שאור ומשום דבש ומשום ערוב שאור ומשום ערוב דבש ובא לומר שאין לוקין על הערוב שהוא לאו שבכללות אבל לוקה הוא על שאור ודבש. והגירסא היא אביי אומר לוקה על שאור ועל דבש ועל ערוב שאור ודבש. רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והיא יותר נכונה מגרסתו של הרז"ל שהוא גורס לוקה על שאור ודבש ועל ערוב שאור ועל ערוב דבש וכל זה הוא אפילו לדעתו של הרז"ל במנין המצות בענין לאו שבכללות. אבל כתבתי בשרשים שהרמב"ן ז"ל אינו מונה המצות לפי המלקיות אלא לפי העניני' ולדבריו הדבר פשוט שראוי למנות שאור ודבש ב' אזהרות: