זקן אהרן חלק ב צה

כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמוד אותה לכתחלה ואם למדה אינה כמלמדה תפלות עכ"ל, ודבריו אינם מובנים דכיון שמפרש דבתורה שבכתב כו"ע מודים דרשאי א"כ למה לא ילמד אותה גם לכתחלה, אבל אי נפרש דפלוגתתן הוי בתורה שבכתב, וגם בתורה שבכתב סובר ר"א דהוי כמלמדה תפלות ניחא מה שלכתחלה לא תלמוד, כדי לחוש לדברי ר"א, ובזה ניחא לי ליישב דברי רבינו העור, דביו"ד סי' רמ"ו כשהביא חילוקו של הרמב"ם הביא באמת להיפך בד"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבע"פ לא, וכל הפוסקים כתבו דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל כמו בגרסא דידן בד"א בתורה שבע"פ אבל בכתב לא, ולמ"ש אדרבה גרסת הטור נות טפי, דכן מוכח מן הש"ס ורמב"ם גופא וכמ"ש, דלגרסא דידן יקשה לכאורה מי הכרית לרמב"ם לפרש דבתורה שבע"פ פליגי ולא פי' דבתורה שבכתב פליגי ושגם בזה סובר ר"א דהוי כמלמדה תפלות, ולכאורה היה אפשר ליישב דמשנה דנדרים דחקתו לזה דתני התם הנודר מחבירו מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא, הרי ראינו דמותר ללמד גם לבנותיו מקרא דהיינו תורה שבכתב, ועיין בהגהות מוהר"צ חיות בסוטה שם שהביא ממשנה זאת ראיה לחלוקו של הרמב"ם ע"ש, אבל באמת יש לדחותה דאדרבה משם אפשר להוכיח להיפך דאסור ללמדה, דכל שלגבי אב אסור, יותר מותר לגבי המדיר דכיון שהאב אסור ללמדה לא אהני לו כלל: ונ"ל לקיים גרסא דידן ברמב"ם דבתורה שבע"פ פליגי, דלרמב"ם היה הכרח לפרש כן בשניהם גם בבן עזאי וגם בר' אלעזר, דאין לפרש דבתורה שבכתב פליגי ובהא דחייב בן עזאי ללמדה אבל שבע"פ גם לדידי' אסור, א"כ מה הועיל במה שילמדה, דהא עיקר התועלת שיהיה במה שמלמדה מפורש בדבריו בכדי שאם תשתה תדע שהזכות תולה, ואילו בתורה שבכתב אין זכר לזה, שם כתוב: ואם לא נטמאה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, ואיפה הוא גם זכר שזכות תולה, רק חז"ל דרשו בסוטה, דכיון דכתיב וטהורה היא מה צורך תו לכתוב ונקתה ונזרעה זרע, מזה דרשו דהאי ונקתה הוא ע"י זכות, והזמן עד היכן תולה הזכות עד כדי ונזרעה זרע שהוא כדי שיעור זריעת הולד ט' חדשים, וא"כ רק מתורה שבע"פ ידעינן שזכות תולה, ואי נימא דבע"פ גם לבן עזאי אסור, מה יועיל בזה שחייבה ללמוד תורה שבכתב. הא כל זמן שלא תתבצר בתורה שבע"פ לא תדע שזכות תולה, אע"כ דבן עזאי סובר שגם תורה שבע"פ חייב ללמדה, וגם לשון רש"י בסוטה שם אם כי מתחלת דבריו שכתב שתלמוד בפרשת סוטה משמע דאתורה שבכתב קאי, אכן מי שמעיין בכל הדבור של רש"י מתחלה עד סוף, תמונה אחרת יצא לפניו דכתיב וז"ל תראה ותלמד פרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע ונקתה ע"י זכיות כדי זריעת זרע ט' חדשים עכ"ל, ולמה הוצרך להאריך ולבאר המקום שממנה תלמוד דזכות תולה, בע"כ לאשמעינן שלאו משטחיות הפרשה הכתובה בחומש תדע זה אלא מילפותא דחז"ל מקרא דונקתה, וכן אי אפשר לומר דר' אלעזר אוסר גם שבכתב. דהא בירושלמי דסוטה המובא בתוס' דקאמר בן עזאי דלא כראב"י דאמר הקהל האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע כו' בחגיגה די"ג, הרי דנשים אסורות ללמוד ואינם באים כ"א לשמוע ודלא כבן עזאי, אבל ר' אלעזר סובר כוותי', ואפ"ה לשמוע רשאים גם הנשים, ושפיר מוכח דלשמוע פשטיות הכתובים רשאים גם הנשים, ומכח זה מוכרח היה הרמב"ם לחלק דדוקא בתורה שבע"פ פליגי ולבן עזאי גם בזה חייבין אבל תורה שבכתב מותר גם לר"א, ולפ"ז שפיר כדין עבדי הני חסידים ואנשי מעשה שמשתדלים בכל עוז ליסד בתי ספר לבתולות וללמדם תורה כיון דאין לומדים שם אלא חומש ונביאים שזהו תורה שבכתב וזה מותר אפי' לר"א וכמ"ש: אכן אכתי יש לפקפק בזה, דנהי דהרמב"ם התיר תורה שבכתב, אבל הוא עצמו באותה הלכה הא סיים דרק כמלמדה תפלות לא הוי בתורה שבכתב אבל לכתחלה לא תלמוד, ומקורו כבר כתב הב"ח ביו"ד סי' רמ"ו דכיון דעיקר מה דידעינן דנשים מותרות בתורה שבכתב הוא מקרא דהקהל האנשים והנשים, דמהתם ילפינן דגם נשים מותרות בת"ת, אבל התם גופא הא יש חילוק בין אנשים לנשים. ורק אנשים באים ללמוד ונשים רק לשמוע מכלל דללמדם מתוך הכתב והספר ובקביעות אינם רשאים ורק לשמוע בע"פ מפי האנשים הוא דרשאות, ובזה אולי יש ליישב גרסת הטור ברמב"ם דמה דאמר ר"א דהוי כמלמדה תפלות בד"א בתורה שבכתב אבל בע"פ אינה כמלמדה תפלות וכמו שזכרתי לעיל דכולם כתבו דט"ס הוא בטור, ולמ"ש אולי אפשר לפרש כוונתו כן, דכיון דנשים אינן רשאות ללמוד מתוך הספר כדמוכח מההיא דחגיגה דנשים באות רק לשמוע, ולכן אינם רשאים ללמדם תורה שבכתב, דזה אי"א כ"א מתוך הספר דוקא, דדברים שבכתב אינם רשאים לאומרם בע"פ ותורה שבע"פ מותרים, שזה אפשר ללמוד גם בע"פ מפי השמועה, וא"כ נפיל בבירא היתירא ליסד בתי ספר וללמדם בקביעות מתוך הספר דלכתחלה ודאי אינו רשאי אפי' לגרסא דידן ברמב"ם ולגרסת הטור הוי זה נמי כמלמדה תפלות, ואפי' אי נימא דתורה שבכתב היה רשאי ללמדה אפי' לכתחלה, אכתי צריך לידע כמה הוא השיעור של תורה, ומהו נקרא תורה, אם חומש לבד או גם נ"ך מיקרי תורה, וכבר מצינו בזה פלוגתא דרבוותי בסוגיא דקדושין ד"ל מלמדו מקרא ומשנה ואמר רבא מקרא זו תורה, ורש"י פי' שם דהיינו תורה ולא נביאים וכתובים, אכן בב"ת יו"ד סי' רמ"ה דייק מלשון הרמב"ם והפוסקים שהוסיף לכתוב תורה שבכתב כולה, דהיינו נמי נביאים וכתובים דאל"ה מה לשון כולה שכתבו, ורש"י הוא רק יחיד נגד כל הפוסקים ע"ש, ולענ"ד יש להביא ראיה ברורה לשיטת רש"י מברכות דמ"ה דדרש על הקרא דואתנה לך את התורה אשר כתבתי, התורה זו מקרא, אשר כתבתי זו נביאים וכתובים, הרי להדיא דנביאים וכתובים אינו בכלל מקרא שנזכר בתלמוד, ובכלל תורה המוזכר בקרא, ורק חומש לבד הוא מקרא על שם שמצוה לקרות בו וכמ"ש רש"י שם, ומלשון כולה שמסיים הרמב"ם והפוסקים נמי אין שום ראיה להיפך, דלשון זה לא בא לרבות נביאים וכתובים כהבנת הב"ח, אלא יתפרש עפמ"ש בב"ב די"ד ר' אמי כתב ד' מאות ספרי תורה וקאמר דהיינו תורה צוה לנו משה, הרי שפסוק זה נקרא ס"ת שלימה משום דזהו עיקר התורה שלהם וכמ"ש בסוכה דמ"ב תינוק היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה, תורה צוה לנו משה, ולכן הו"א נמי שאין שום חיוב על האב ללמדו יותר מפסוק זה, לזה מסיים הרמב"ם שדוקא משיתחיל לדבר הוא דאינו חייב ללמדו יותר מפסוק זה אבל משיגדיל מחויב להוסיף וללמדו כל התורה שבכתב כולה, אבל אכתי היינו רק החומש לבדו, ומנ"ל להוסיף עוד נביאים וכתובים וזה ברור. ולפ"ז הדברים ק"ו השתא התם דמיירי בחובת האב לבנו דמחויב ללמדו תורה לכו"ע ואפ"ה מפרשינן דתורה האמורה בקרא אינו אלא חומש ולא נביאים וכתובים, כ"ש דנפרש גם כאן