זקן אהרן חלק ב צב

לדרכנו כוונתי ליישב דברי רש"י כתי' הרא"ש, דרש"י פי' התם בכתובות דאומר לחבירו דנקיט בברייתא היינו שותף וכיון שהוא שותף עמו מוכח דלדידיה מקנה ולכן י"ל דרש"י לשיטתו דלחבירו היינו שותף ולכן לדידי' בקנו מידו מהני ומיושב דברי רש"י, משא"כ התוס' יפרשו דלא מיירי הברייתא בשותף כ"א בכותב לאינש דעלמא הכי וכפי' רבינו גרשום בכריתות שמפרש לה באינש דעלמא ע"ש, ולכן אפי' כשהקנה לו לא מוכח דלדידי' מקני ומשו"ה שפיר הקשו דמה מועיל קנו מידו, אבל בכותב לחבירו שותף גם התוס' יודו דמועיל הקנין, ולזה י"ל דלדינא לא פליגי רש"י ותוס' כ"א בפי' הברייתא, ולפ"ז א"ש בסוגיא דב"ב דמיירי בשותפין וגם התוס' מודים דמהני. ואמנם אפי' נימא שדוחק הוא לחלק בזה בין שותף לאינש דעלמא לשיטת רש"י דבאינש דעלמא נמי י"ל כגון דכותב לו ומקבל קנין מכלל דלדידי' הוא דמקני, מ"מ אכתי יש להעמיד התירוץ שלי והחילוק שחלקתי דרש"י יפרש בשותף והתוס' באינש דעלמא באופן אחר עפ"י סברא שזכרתי לעיל, דבלא"ה יש להבין דאפי' אם היה מוכח דלדידי' מקני מה מועיל כיון דלשון דו"ד אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק והפקר, והפקר הא אינו מועיל עד שמפקיר לכל וכשמפקיר רק לאדם אחד אינו מועיל, אלא דבשותף היה מקום לומר דמהני עפמ"ש הר"ן בנדרים פ' השותפין דאי"א לומר דכל אחד מן השותפין יש לו קנין הגוף בחצר שאין בו דין חלוקה, דזה אי"א שיהיה קנין הגוף לגמרי לזה ולגמרי לזה ואם היה נעשה אז לגמרי של אחד כשמשתמש לא היה חוזר אח"כ להיות של שותף הב', רק דיש קנין להב' קנין שעבוד גם אז על הכל וכמו באחריך ולכן קונם שמפקיע מידי שעבוד כו' ע"ש, ולפ"ז בחצר שאין בו דין חלוקה היה מהני לשון דו"ד אע"ג שזהו לשון סילוק דכיון שאין לו אלא שעבוד על חבירו ממילא כשמסתלק מן השעבוד פקע אותו השעבוד, דהוא הזכות שיש לו בזה להשתמש אח"כ דלהפקיע השעבוד מהני גם סילוק וכמ"ש, וא"כ ממילא נעשה של שותף הב' לגמרי בשעה שמשתמש בו, ואפ"ה בלא קנין לא מהני, דבלא קנין לשון דו"ד לחוד. סילוק נמי לא הוי דאמרי' שכוונתו דו"ד אין לי, פי' וכולה שלי וכפרש"י בכריתות אבל בקנו מידו שאז אי"א לפרש דכולה שלי דא"כ קנין למה ובע"כ דלשון סילוק הוא וסילוק מועיל בכה"ג שאינו אלא שעבוד, וכל זה הוא בשותף יש לפרשו לכה"פ בחצר שאין בו דין חלוקה דאין לו עליו כ"א שעבוד ולכן מהני לשון סילוק אבל באינש דעלמא פשיטא דלא מהני לשון סילוק דמה מועיל סלוקו שמטעם הפקר נמי אין מועיל כיון שאינו מפקיר לכל, ולפ"ז רש"י לשיטתו דמפרש הברייתא בשותף, שפיר יכול לפרש דאברייתא קאי, דבשותף איה"נ דמועיל סלוקו ומיירי בחצר שאין בו דין חלוקה, משא"כ התוס' יפרשו הברייתא באינש דעלמא ולכן אי"א להם לפרש דאברייתא קאי כיון דהתם אפילו קנו מידו נמי אינו מועיל, אבל לדינא בשותף גם התוס' מודים דמהני קנין ומיושב נמי קושיתם מב"ב דהתם בשותף ונוקי נמי בחצר שאין בו דין חלוקה ומהני נמי לתוס', ועיין בסמ"ע סי' ל"ז שכתב דמ"ש בב"ב בכותב לו דו"ד וקנו מידו לאו דוקא הוא, דלשון דו"ד לא מהני אפי' בקנו מידו אלא מיירי כשמפרש לו דמקנה לו לגמרי ע"ש, והוא נובע מכח קושית התוס' בכתובות שזכרנו דלשון דו"ד לא מהני אפי' בקנו מידו, ולמ"ש ז"ל דדוקא קאמר לשון דו"ד ושותף שאני דמועיל לכו"ע וכמ"ש, אלא שראיתי לגדול אחד שפסק דלא מהני מחילה בחזקת רבנות מטעם שעיקר הירושה הוא על המינוי ולא על השכירות שמקבל, שהתורה הטילה מצוה על הממנים שימנו במקומו את בנו, וכיון שאין בזה זכות ממון לא שייך מחילה, אכן אכתי הא תינח אם עדיין לא נתמנה אחר במקומו, אבל בנ"ד שכבר נתמנה אחר בשביל שהיורש עזב את עירו ולא רצה להתמנות, ודאי דאבד זכותו דהא קי"ל אין מורידין בקדש ואי"א להוריד לזה שנתמנה, וגם כי כבר זכה השני בזה וכמו שמצינו במנחות דק"ט גבי חוניו ושמעי שלא היה יכול לחזור אח"כ כשכבר מסר הכהונה לאחיו אף שמדינא היתה שלו דהלא אביו צוה שהוא יכהן תחתיו וא"כ בנ"ד שכבר נתמנה אחר אין מורידין. אמנם היינו דוקא אם זה האחר נתמנה כדת עפ"י הסכמת הרוב אבל אם רק מיעוט בחרו בו הוי מנויו כמו שאינו ולא שייך אין מורידין כיון שלא נתמנה מעיקרו: העולה מתוך מה שכתבתי דטענת היורש הגאליצאני טענה גדולה היא ולא מיבעי אם אחיו עזב את העיר לא מרצונו אלא שמפני המחלוקת שנעשה עליו בשבתו בעיר, צר הי' לפניו המקום ולא רצה לשבת במחלוקת ודאי דלא נתבטל חזקתו דהוי כמו שעזב את העיר באונס דלא נתבטל חזקתו, ואם מחמת אונס אחר אמרי' דלא אבד חזקתו כ"ש מאונס מחלוקת דמצוה גדולה לברוח מן המחלוקת, אלא אפי' עזב את עירו מרצון גמור ונסתלק מחזקתו נמי יש לדון דלא מהני סלוקו ומחילתו כמ"ש, וממילא יוכל היורש דהאידנא לתבוע זכות אחיו המוריש, ועוד דדל חזקת ירושה מהכא ולו נניח שאין זה אלא מינוי חדש, כיון דלדבריהם רוב העיר חפצים בו יכולים למנותו לרב רק בתואר הכבוד בלבד ועל הוראות וד"ת יהיה המו"צ כמו שנהגו מתחלה, דמה הוריש הראשון להשני כל זכות שהיה לו, רק תואר הכבוד של רב והכנסות אשר קצבו לו, אכן בד"א אם זה שנתמנה לרב לא נתמנה בהסכמת הרוב אבל אם כבר נתמנה כדת פשוט שכבר זכה בו ואין מורידין אותו. ובנוגע לטענת הנכד שמבקש לעשותו גם לרב רשמיי אם כי יש הרבה להאריך בזה אבל לענ"ד שבזה טענתו לאו כלום, ודי במה שירצה לירש כל זכותו שהיה לאביו, ועל הראשונים אנו מצטערים שבחרו רבנים שאין להם ידיעה בהוראה רק מפני יחוסם וקדושתם, לא באתי חלילה להטיל בהם דופי, אבל מה ענין קדושה לרבנות שנצרך לזה ידיעה בתורה, וחידוש גדול בעיני לשמוע מקרה כזה אשר מעולם לא ראיתי ולא שמעתי מהנהגה כזאת ולכן אין בו אלא חידושו ואין לו זכות כ"א מה שהיה לאביו ואחיו אבל ליפות כחו כ"כ ולעשותו רב רשמיי אין לו זכות לדרוש, וגם בלא"ה טענת הלומדים הוי טענה כי ידוע מאז"ל דבר אחד לדור כו' וע"י שני רבנים א"א לצאת דבר טוב ומועיל, וכמו בריה שיש לה שני ראשים שאינה יכולה לחיות, כן עיר שיש לה שני רבנים אינה יכולה להתפתח במצב טוב, מה שזה בונה זה סותר. מה שזה אוסר זה מתיר, ולכן אף שהם המיעוט אפ"ה כיון דטענתם שאין רוצים שני רבנים הוי טענה גדולה שקיום העיר תלוי בזה ולזה שאומר כהלכה שומעין אפי' כשהם המיעוט כמבואר במשנה דפאה אחד אומר לבוז כו' לזה שאומר כהלכה שומעין, ומכל הלין איני מוצא שום אפשרות להסכים שיוריד ממשרת רבנות הרשמיית את הרב המו"צ וכדאי יותר שיודחה הגאליצאני אף שהרוב עמדו. בכ"ז לזה שאומר כהלכה שומעין, ובעד "זכות חזקתו, אם יש לו מעות טוב לפייסו בממון ויעזוב לגמרי את העיר, והלא יראה כ"ת שהפכתי בזכות שניהם ובכ"ז אם לעצתי תשמעון שגם דעת תורה נוטה יותר לזה לפייסו להגאליצאני בממון ואם בעצמכם לא תבואו לעמק השוה כדאי לבחור איזה