זקן אהרן חלק ב פט

ובארתי דהנה רוב ההמון מביטים תמיד על מעשי הת"ח ובאם רואין שהת"ח עושים עבודת הקודש בהידור בזהירות וזריזות וזהירים במצוה קלה כבחמורה, אז גם הם ההמונים ילמדו מדרכיהם להרגיל עצמם בעשיית כל המצוות ואף שלא יוכלו לעשות בהידור כמו הת"ח עצמו, מ"מ עושים הם ברפיון קצת, ואמנם לא כן אם רואים שגם הח"ח, עיני וראשי העדה, גם הם בעצלות יתנהגו וכל מה שהם עושים אינם עושים כ"א ביגיעה, אז ההמון לא יעשו מאומה באומרם אחרי שהת"ח נרפים הם נרפים מה נעשה אנחנו ולנו הותרה הרצועה לגמרי, והיינו כוונת הכתוב "ולא אותי קראת יעקב פי' אם רצונך לדעת הסבה למה ההמון המכונה בשם "יעקב" לא קראו אותי כלל וסרו לגמרי מדרך ה', סבת הדבר הוא "כי יגעת בי ישראל" כלומר לפי שרואים אשר גם הגדולים המכונים בשם "ישראל" גם הם עושים ביגיעה ועצלות, לכן יורו ההמונים היתר לעצמם לפרוש לגמרי מדרך ה', וכ"ש אם רואה ההמון איש מתכנה בשם רב יבוא להשיג גבול האם אפשר לשער את מכשול הרבים שאפשר לצאת מזה, באין ספק כי רב כזה חוטא ומחטיא יותר מירבעם בשעתו: זאת ועוד אחרת כי הוא מחטיא לרבים גם בדברים שבבמון באיסור גזל ממש, דכל פרוטה שלוקח מההכנסות השייך לרב, גזל הם בידו והנותנו מחויב לתת להרב עוד הפעם, ואין לומר דכל זמן שלא זכה הרב במעות הללו בקנין גמור לא הוי גזלן ואינו אלא כמונע הריוח, וגזלן לא הוי אלא בגזל מחבירו דבר שכבר זכה בו בקנין והוא שלו ממש ולא כשמונע ממנו להרויח, וכן משמע משיטפת לשון הפוסקים שדנו בשו"ב שהשיג גב שו"ב השני דפסול לשחיטה מטעם דהוי רשע דלא גרע מעני המהפך בחררה, דלטעם זה נפלינן בפלוגתא דרבוותי אם גם בנ"ד נקרא רשע, דהא בחו"מ סי' רל"ז הובא שני דיעות אם מהפך בחררה בדבר שאין מצוי להשיג במקום אחר אם נקרא רשע, ובעניני רבנות ושו"ב שאין מצוי למצוא מקום אין בו דין דמהפך בחררה, וא"כ יש לתמוה למה הוצרכו לטעם דמהפך בחררה ולא קאמרי דהוי גזלן גמור שגוזל הכנסת הרב או השו"ב הקבוע, דטעם זה עדיף, דאילו לטעם דמהפך בחררה נסתפקו האחרונים אם זהו איסור דאורייתא או אינו אלא מד"ס ועיין בפ"ת חו"מ שם, ואילו לאו דגזל ודאי מפורש בתורה, ועוד דאי משום מהפך בחררה א"צ להחזיר מה שכבר נטל, דכבר השיגו הפוסקים על ר"ת שסובר דגם התם צריך להחזיר וכמבואר בפ"ת שם, ואילו גזל ודאי שמחויב להחזיר מה"ת ובע"כ דטעמם משום דגזל לא מיקרי כ"א בגזל מה שביד חבירו בקנין וכעין ויגזול כל אשר לו מיד כו' ולא כשמונע הריוח ממנו ומשו"ה הוצרכו לטעם דמהפך בחררה ומשיג גבול, אבל לענ"ד לא נראה כן אלא הדבר ברור שהרב או שו"ב הקבוע חשוב כאילו באמת כבר זכה בהכנסתו והם שלו גם קודם דאתו לידו וכל הנוטלם הרי הוא גזלן גמור, וכמו שבארתי כ"פ בחבוריי הקודמים ביסוד הקנין דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין מנ"ל, ואמנם טעם הדבר כתבתי עפמ"ש הרמב"ן והר"ן בב"מ ד"ח דקאמר הגמ' דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מהיכא, אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, ופירש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי ויחטפנה מידם אי"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר דלא קנו אלא כ"א טוען שהגביהה לעצמו ע"כ, ובשמ"ק הביא בשם רמב"ן ור"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי לא יחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנתינו דיחלוקו דהא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל וי"ל כיון דלפי טענותיהם אי"א לשום אדם לזכות בה וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי לכך עומדת, ומיהו עדיין קשה איך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון דממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אי"א לאחר לזכות בה זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה ע"כ ע"ש, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דחלינן דתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהה זאת שום מעשה קנין אפ"ה כיון שאחר אי"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם זהו גופא הוי הקנין לגבייהו וה"נ לגבי הקדש כיון שהנודר אי"א לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ומוסרה להקדש מטעם הנדר שזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ובמקום אחר ביארתי שיסוד קנין ד' אמות נמי כן הוא דתחלת התקנה לא היה שיקנה קנין ממש ע"י ד' אמות אלא רק שכיון שמונח בתוך ד' אמותיו אין אחר רשאי לתופסו והקנין יבוא תו ממילא שכיון שאין אחר רשאי עוד לזכות בה ובע"כ שישאר לפני זה שמונח בתוך ד' אמותיו, זהו גופא הוי הקנין לגבי'. וזולת שמצד הסברא ראוי לומר כן דכיון דעיקר התקנה הוא רק כדי דלא ליתו לאנצויי ולזה יספיק גם אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו ולא אתו שוב לאנצויי, ומה צורך היה להם לתקן שיקנה לגמרי, עוד נ"ל לדייק כן מלשון רש"י בב"מ ד"י ד"ה ד' אמות קונות וז"ל קונות אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו עכ"ל, ואינו מובן מה בעי רש"י בזה, האם אתא לאשמועינן סגולת הקנין דאם קונה אין אחר רשאי עוד לתופסו וא"כ למה לא פי' בזה בשארי קנינים, אכן למ"ש טובא אשמעי' דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו אלא רק לענין זה תיקנו שאין אחר רשאי לתופסו ונתכוון בזה ליישב קושית התוס' בב"מ שם מההיא דהיה מגרר ויוצא דלא קנה הגניבה ע"י ד"א, דלמ"ש לק"מ דבגניבה לא שייך כלל קנין ד' אמות, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין אז אין מקום לחלק בין גניבה לשארי דברים. אבל למ"ש דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה דאטו בעל החפץ אסור ליקח מהגנב חפץ שלו ועיי"ש שיישבתי בזה בכ"מ, ולפ"ז ה"נ בנ"ד כיון דשום אחד מדיירי העיר אינם רשאים לתת הכנסות הרב לשום אדם אחר זולת להרב והשו"ב הקבוע, ממילא קנה הרב כל הכנסות הרב והשו"ב לכל הכנסות השחיטה וכמו בד' אמות והקדש דכיון דאין אחר רשאי לתופסו ממילא הוי שלו לגמרי וזכה בו וכל הנוטל ממנו ה"ז גזל גמור, ופשוט דכופין אותו להחזיר להרב כל מה שלקח כי המעות גזל הם ביד הדיין הזה וביד בעה"ב שאינם משלמים לרב הקבוע ומחויבים עפ"י דין לשלם להרב את כל הריוח שהיה מרויח בחופות וקדושין וכדומה: וכעת אבוא בדברים אחדים גם לאנשים הללו המחזיקים במחלוקת זו, בטוח אני כי לכל העם בשגגה מפני שאין אתם יודעים המכשולים הרבים והאיסורים החמורים אשר אתם נכשלים להחזיק במחלוקת על רב דמתא שכל החולק על רבו כחולק על השכינה ולבקש תורה והוראה מפי איש כזה אשר הוראותיו אסורות, ואיך אפשר שיכוון ההלכה האמיתיית אשר לזה נצרך סייעתא דשמיא, ובודאי שמשמיא לא יבואו לסייע לעובר