זקן אהרן חלק ב פח

בין אלם או לא, ולמאן דמכשר בקיום מפי כתבו מכשר גם באלם, והרי הוכחנו דהר"ן סובר כהש"ך דלא מחלקינן בין אלם או לא ואין לומר דאכתי מתוס' יהיה סתירה לדבריו דהא התוס' פוסלים גבי קיום אלם מתוך כתבו, דזה אינו, דמה שתוס' פוסלים באלם אין זה משום דמחלקי בין אלם לאינו אלם אלא משום דסברי דגם מי שראוי לדבר פסול נמי מפי כתבו ופליגי בעיקר דינו של הריב"ש, דכן יש להוכיח שבעיקר דינו של הריב"ש אם יכולים להעיד בקיום מפי כתב, מחלוקת רש"י ותוס' הוא ותוס' סברי דאינו יכול, דהנה בכתובות דכ"א ע"ב אמרי' שם שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ומשחתמו אין מעידין וכו', ופרש"י דחתימה קמייתא הוה בשיקרא דלאו תלתא הוי דידעי, ולפ"ז פרש"י דהטעם דאין מעידין משחתמו משום דהוי שיקרא, ואע"ג דרב לית לי' הטעם דמיחזי כשיקרא וכדאיתא בגיטין דכ"ז. שאני הכא דשקר גמור הוא כיון שחתמו וכמ"ש הרא"ש בכתובות שם דדוקא בכתיבה דאינו אלא מיחזי כשיקרא לזה לא חייש רב, אבל בחתימה דהוי שקר גמור גם רב חייש, והיינו דדייק רש"י לכתוב דשיקרא הוא ולא כתב מיחזי כשיקרא, משום דלאחר התחימה הוי שקר גמור, והנה בתוס' שם נאיד מפרש"י ומפרשי הטעם משום דמשחתמו הוו נוגעים בעדות והיינו משום דלא מסתבר להו לחלק בין כתיבה לחתימה, ולמאן דלא חייש למיחזי כשיקרא, גם בחתימה אין לחוש לזה וכדמשמע להדיא מדבריהם, להכי פי' משום נוגעין בעדות, ומה שנראה בסברת רש"י דבאמת קשה לפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' מ"ו דבקיום שטרות יכולין להעיד מתוך הכתב נמי משום דקיום שטרות אינו אלא דרבנן. א"כ קשה בסוגיא דכתובות אמאי משחתמו אין מעידין, תיפוק לי' שא"צ להעדאתן כלל דהאי חתימה עצמה ליהוי כהגדה בפני השלישי ויחתום עמהן. דלא גרע מעדים אחרים ששולחין עדותן בכתב לב"ד, ואמנם לשיטת רש"י דהטעם הוא משום דמיחזי כשיקרא מצינן למימר שגם בכה"ג מתחזי כשיקרא כי בשעה שחתמו עדיין לא ידע השלישי ומה לי אם מעידין אח"כ בפירוש או שכתבם מעיד אח"כ בפני השלישי אבל אי נימא כפי' התוס' משום דנוגעין בעדות א"כ לא שייך זה כ"א כשבאין אח"כ להעיד בפירוש אבל אם כתב חתימתן מעיד לא שייך טעם דנגיעה כלל, ולפ"ז נשמע דבדינא דריב"ש שהביא הרמ"א אם עדים שבכתב כשרים לקיום שטרות איפלגו בזה רש"י ותוס', דרש"י סובר דכשרים ותוס' סברי דעדות שבכתב לא מהני להכי מצו לפרש מטעם נגיעה, דאי גם בכתב כשר אי"א לפרש בשום אופן טעם דנגיעה וכנ"ל, ואין להקשות לשיטת רש"י דעדות שבכתב כשר א"כ בחלוקה הראשונה דאמר התם עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם למה צריך לעדותן כיון שחתמו, זה גופא תיהוי עדותן, די"ל שלאו דוקא נקיט, ולרווחא דמלתא מעידין בפניו, והוה"ד אם לא העידו בפניו נמי יכול השלישי לחתום למ"ד דעדות שבכתב כשר, ואפשר לומר דמכאן יהיה סיוע לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל דלא מכשרי' עדות שבכתב, מדאמרי' התם מעידין בפניו, הרי דצריך להעיד דוקא ולא סגי בעדות שבכתב, ובחבורי לחו"מ הארכתי הרבה ואכ"מ יותר כ"א להוכיח מהש"ס כהש"ך דקי"ל דעדות שבכתב לא מהני כלל אפי' בראוי להעיד, וממילא לפי הנחת הנו"ב דשבועה בעדות תליא, גם שבועה בכתב לא מהני, ובנ"ד דהשבועה היה בכתב אין זה שבועה, ואמנם אפי' לשיטת ר"ת ודעימי' היינו דוקא כשכותב בלשון הוה הנני נשבע, אבל כשכותב בלשון עבר נשבעתי או קבלתי עלי בחרם אין זה כלום דאין זה אלא הודאה לשעבר ואפי' אם כתב בלשון הוה נמי כשכותב בכתב יד של עצמו אבל בכת"י אחר והוא חתמו למטה זה לא מהני רק בממון מטעם אודיתא מהני חתם ידו בכת"י אבל שבועה ונדר דלא מהני לשון נשבעתי בלשון הודאה וכמ"ש הנו"ב שם ובטו"ט ודעת למהר"ש קלוגר סי' ו' ע"ש: ומה שצידד כת"ר לומר דאפשר להתיר אע"ג שנדר ע"ד חבירו משום דלדבר מצוה יש לו התרה אפי' בנדר ע"ד חבירו וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"א וה"נ הוי דבר מצוה להעמיד השלום בביתו שנתבטל ע"י מקרה זה, והאריך להוכיח דבכגון דא להסיר המחלוקת הוי דבר מצוה, תמהני למה הוצרך להביא ממרחק לחמו והלא הדבר מפורש בבה"ט יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ה ובש"ך שם ס"ק ק"ו דלצורך הבאת שלום בין בני ביתו הוי דבר מצוה ועוד דאין צורך לזה כל עיקר דמפורש שם דלהתיר לשוחט שישחוט ויבדוק הוי צורך מצוה כמו להתיר לחכם כשנשבע שלא יהא חכם ע"ש. ומכל זה הנני מסכים להוראת כת"ר שאין כאן לא נדר ולא שבועה רק למעט דבת רבים כדאי יותר שיתירו לו שלשה אנשים: ובאין עוד הנני ידידי המוקירו ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן סג ב"ה מוצאי מנוחה א' שבט תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מה"ו יעקב משלם גינזבורג אב"ד דגורא האמארע (רומני'). ע"ד שאלתו היות זה שתי שנים שהוא נבחר לאב"ד לעיר הזאת בהסכמת רוב בנין ומנין עפ"י קאנסיש שנמסר לידו בפומבי בחת"י כל הבע"ב ועפ"י קאנטראקט שעשו טובי העיר מהקולטוס געמיינדא, ועתה קמו עליו אחדים משונאי נפשו לקבל לדיין בחור אחד נגד רצון כבודו ונגד רצון הנכבדים שבעיר, ולאחר שקבל כמה התראות שלא ליקום בארור משיג גבול רעהו עדיין לא שב מטעותו ועומד במרדו, והנה בעיקר הדין כבר הורה זקן החת"ס חיו"ד סי' ר', דבזמנינו שמקבלים רב ונותנים לו שכר קצוב ומראים לו שכרו מחופות וקדושין כבר זכה בהן הרב ובכל רווחא דעבידי דאתי וכל הבא בגבולו ומקפח פרנסתו הוא גוזל וחומס ממש, וכל הגאונים אחריו החזיקו בהוראה זאת וכן נתפשטה בכל ישראל ואין מה להוסיף על דבריהם ובאם אפי' לא היה נכתב ונחתם ההוראה הזאת לאיסור מאת כל חכמי עולם כדאי היה שתכתב וחחתם בחותם שחור לדראון עולם לפי שאינו דומה איש אחד כי יחטא באיסור השגת גבול, לנשיא ורב שיחטא בעון זה דחטאת הצבור הוא לומר התירו פרושים איסור נורא כזה, ולא רק על פרט של עוון השגת גבול כ"א על כלל התורה כולה לחללה ולבזותה ע"י רבנים כאלה, וזה פרי כל פרצת הדור לפי שנכשלו ברבנים שאינם מהוגנים, וכבר פירשתי לנכון מאה"כ"ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", הנה לא רישי' סופי' דמתחלה אמר ולא אותי קראת שמשמע שלא קראו כלל לד', ולבסוף אומר כי יגעת בי משמע שקוראים אותו מיהת אלא שהוא ביגיעה ולא בזריזות, גם שינה הלשון בין "יעקב" "לישראל".