זקן אהרן חלק ב פז

מעיר שכבשוה כרקום דאיכא נמי פחד מיתה ואפ"ה לא חיישי' שמא נתרצית דדוקא הכהנות אסורות כמבואר שם, לפמ"ש לק"מ דהכא כיון שנדונין למיתה הן או בעליהן חיישי' יותר לשמא נתרצית, משא"כ בכרקום או בשבויה דעלמא אם כי יש להן נמי פחד מיתה מ"מ אין נדונין למיתה ולכן לא חיישי' התם כמו הכא, וכדבריי תמצא להדיא בשמ"ק, ולפי"ז אין מקום לחילוקו של הב"י ומהר"ם לובלין וההפלאה שחילקו מכח הך קושיא של הב"ש בין כשבא מתחלה לאונסה על הבעילה דשרי ובין כשבאה היא להציל עצמה ע"י הבעילה דאסור, דלפמ"ש אין חילוק בזה ובאם בלבה לא נתרצית: כ"א מחמת אונס הוא דעבדא אפי' כשבאה להציל עצמה נמי מותרת דגם זה מקריא אונם, ועכ"פ כשהאנס בא מתחלה ע"ז ודאי דאונס מיקרי לכו"ע, ולפ"ז בנ"ד דאנוס הוא על גוף השבועה, ודאי דשבועת אונס מיקרי וא"צ גם ביטול ותנאי ודו"ק, הא חדא להיתרא: טעם ב' דבעיקר הדין הרי נפלנו בזה ברבוותי בדין אם חל נדר ושבועה בכתב או לא, ואם כי מי אנכי להכניס ראשי בין שיני אריות החולקים בזה, רק לפי הנחת הנו"ב מהדו"ק סי' ס"ו דדין זה אם הכתב מיחשב ביטוי בשפתים תליא זה בפלוגתת הרמב"ם ור"ת דלגבי עדות, דהתם נמי הגדה כתיב אם לא יגיד וכן כתיב על פי שנים וילפינן מפיהם ולא מפי כתבם, ולדעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות אין שום עדות בשטר כשר מדאורייתא וכל השטרות רק מדברי סופרים וא"כ הכתב אינו כדיבור להרמב"ם, אמנם לר"ת ביבמות דל"א דכל שאינו אלם וראוי לבילה כו' יכול להעיד מפי כתבו א"כ גם לגבי שבועה הוי הכתב כדיבור אם אינו אלם, ובפלוגתא זאת הלא כבר העיד לנו הש"ך דקי"ל כרמב"ם דאפי' בראוי לבילה פסול עדות מפי כתבו וכמ"ש בחו"מ סי' מ"ו סקי"ז וז"ל ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להעיד משו"ה פסול מפי כתבו משא"כ בראוי לדבר כשר נמי מפי כתבו דהא אנן לא קי"ל לעיל סי' כ"ת סעי"א אלא קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעם דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלם אלא הוה"ד מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא"כ הוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא עכ"ל הש"ך, כוונתו בסיום דבריו במ"ש דהוה"ד דבדרבנן אין טעם לחלק, היינו משום דלכאורה היה אפשר לחלק דהך דין דמיירי בסי' מ"ו לא דמי לההוא דסי' כ"ח דהתם לענין עדות מיירי דמדאורייתא בעינן לסהדותייהו משו"ה לא מחלקינן בין אלם או לא ואפי' כשיכולים לדבר נמי לא מהני מפי כתבם, משא"כ בסי' מ"ו דלענין קיום איירינן דעיקרן של עדים לא הוצרכו בזה כ"א מדרבנן ולכן מקילינן בזה להכשיר גם מפי כתבם כשיכול לדבר ודוקא באלם שאינו יכול לדבר הדיבור מעכב, ע"ז סיים הש"ך שגם בקיום דרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא, ולפ"ז לפי הנחת הנו"ב דשבועה בכתב תלוי בעדות וכיון שבעדות קי"ל דלעולם לא מהני מפי כתבו וכמ"ש הש"ך הוה"ד שבועה בכתב נמי לא מהני אפילו ביכול לדבר נמי: הן אמנם דעל דברי הש"ך גופא כבר יצאו עוררין ה"ה הב"ש באה"ע סי' קמ"ב סקי"א כתב להדיא לחלק שדוקא בראוי לדבר הוא דמכשר הרמ"א מפי כתב ולקמן גבי נשתתק כיון שאינו ראוי לדבר הדיבור מעכב ופסול מפי כתבו ע"ש, וגם הקרבן נתנאל פ"ק דגיטין שפך מרורים על הש"ך ע"ש אכן לענ"ד נראה להליץ בעד הש"ך ולהוכיח מש"ס וראשונים דאין לחלק בזה בין אלם או ראוי לדבר, ומאן דמכשר מכשר אפי' באלם ומאן דפוסל פוסל אפי' בראוי לדבר וכמו שנבאר, דהנה בגיטין ד"ד ע"ב פריך הש"ס לרבה דסובר הטעם דתקינו לומר בפני נכתב משום לשמה ממתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש. חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא הגט חוץ מחש"ו וא"ר יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש, לרבא ניחא לרבה קשיא דקתני יתקיים בחותמיו ומה מהני הקיום והלא אין בקיאין לשמה, ובחדושי הרשב"א שם הקשה למה לי' להש"ס לאתויי התם הך והוינן בה כו' ואוקמתא דרב יוסף הב"ע כגון כו' הא מגופא דברייתא תקשי לרבה אמאי תסגי בקיום חותמיו, ובתחלת העיון תרצתי עפמ"ש האחרונים דלענין שלא לשמה כשר להעיד גם מתוך הכתב וכמו בעדות מיתת הבעל משום דהרבה קולות הקילו בעדות אשה, אבל לענין קיום כיון דקיום שטרות עדות מיקרי פסול מתוך הכתב ובעי' מפיהם דוקא, ולפ"ז גופא דברייתא לא הי' קשה לרבה דהוי מפרשינן דאינו יכול דקאמר היינו אלם דמתוך הכתב יכול להעיד, ולענין שלא לשמה מהני זה, אבל לענין קיום כיון דלא מהני אמירת השליח מתוך הכתב משו"ה יתקיים בחותמיו, ורק עיקר הקושיא הוא לפי אוקמתא דרב יוסף דמוקי לה בחרש שלא מהני עדותו כלל כיון דלאו בר דעת הוא. ושוב ראיתי במהרש"א שקדמוני בתי' זה ואפ"ה העליתי עלי גליון מפני דבר שנתחדש בזה, דהנה בתוס' שם בד"ה אילימא חרש כתבו ולא בעי למימר אלם כו', כוונתם בזה דקשה להו על הש"ס גופא מנ"ל לאוקמי בחרש ולאקשויי מינה לרבה, שמא ואינו יכול דברייתא מיירי באלם באמת ולא קשה כלל דשפיר יכול להעיד לשמה מתוך הכתב. וע"ז תי' דלשון דאינו יכול דחקו לאוקמי בחרש, ולפ"ז מכח קושית התוס' מוכח דהתוס' סברי דאלם יכול להעיד מתוך הכתב על לשמה. דאלת"ה לא הוי מקשו מידי דאפי' נוקי באלם אכתי יקשה לרבה, אע"כ דסברי דלענין לשמה מועיל מתוך הכתב, והנה הר"ן לאחר שהביא אוקמתא דרב יוסף שנתנו כשהוא פקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש, הקשה נמי דלוקי באלם ותי' דאלם יכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינו בעדות אשה מתוך הכתב, ועיין בב"ש שם שהבין דהר"ן הקשה אותה קושיא עצמה שהקשו התוס' וממילא הוכיח מדלא רצו התוס' נמי לתרוצי כתי' הר"ן שיכול להעיד מתוך הכתב ותי' בתי' אחר מכלל דתוס' סברי דאלם אינו יכול להעיד מתוך הכתב ע"ש, ולענ"ד אי"א לומר כן בדעת התוס' וכמו שהוכחתי בזה מן הש"ס גופא, דמדהוצרך הש"ס להביא כל השקלא וטריא דמוכרח לאוקמי בחרש דאל"ה הוי מוקמינן באלם ולא היה קשה כלל לרבה, דלשמה יכול להעיד מתוך הכתב, וכיון שאיכא ראיה מן הש"ס מי יוכל לפלוג ע"ז ובשגם שהוכחתי שגם התוס' מפרשים כן כוונת הש"ס וכנ"ל, והאמת יורה דרכו דמ"ש הר"ן שאלם יכול להעיד מתוך הכתב, כוונתו שאפי' לענין קיום מתוך הכתב וכשיטת הריב"ש המובא בחו"מ שם וא"כ הברייתא דקתני יתקיים בחותמיו אי"א לאוקמי באלם, ובזה מחולק הר"ן עם תוס', דתוס' סברי דלענין קיום לא מהני מפי כתבו גם באלם, דזה שפיר אפשר להוכיח מדנדחקו בתירוצם ולא תי' כתי' הר"ן מכלל דפליגי בזה עם הר"ן, והר"ן סובר דגם לענין קיום מהני מתוך הכתב, אבל לענין לשמה ודאי שגם התוס' סוברים דמהני מתוך כתבו כדמוכח מהש"ס גופא וכמ"ש, ולא פליגי אלא לענין קיום והר"ן סובר שגם בזה מהני מפי כתבו אפי' באלם וכהש"ך דאין לחלק