זקן אהרן חלק ב פו

את עמו ישראל בהיתר ולא באיסור מידו הפתוחה והרחבה אכיה"ר: סימן סב ב"ח יום א' ז' אדר תרצ"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א דומ"ץ דק"ק שאץ (רומיני") ע"ד שאלתו בשו"ב אחד אשר קהלת החרדים לאחר שנתחלקו מקהלת החפשים והיו לקהלה בפני עצמה, בחרה אותו לשו"ב, אכן ראשי קהלת החפשים שהנהגת הקהלה מטעם השלטון עוד מסור תחת ידם חברו על השו"ב הזה בערב ר"ה העבר והתהלכו עליו אמים שבאם לא יחזיר להם סכיני השחיטה וגם יתן להם תקיעת כף וכתב יד בשבועה שלא יוסיף לשחוט עוד כל דבר הצריך שחיטה, לא יניחו אותו לבוא להתפלל בביהכ"נ אשר עומד תחת שלטונם ויקפחו פרנסתו בכ"מ שיהא ידם מגעת, וגם ילשינו עליו לפני השלטון כי שוחט הוא בלי הסכמת רב וקהלה המאושרה, ומיראת האונסין הללו, דעבידי אינשי הללו דגזמי ועבדי נתבהל מדבריהם ונתן להם ת"כ וגם כת"י שלא יוסיף עוד לשחוט ויתן להם סכיני השחיטה, ורק בהיות ששו"ב הלזה צורבא מרבנן הוא שיודע פרטי דיני נדר ושבועה, ידע למצוא מצה איך להציל עצמו מיד האנסים הללו, ובעת שחתם עצמו על הכת"י שלא יוסיף לשחוט, הוציא מפיו בלחש, שפתיו נעות וקולו לא ישמט, שיחתום ע"ז בתנאי אם לא יניח תפילין למחר, ובעת שתקע להם כפו שיחזיר להם סכיניו, הוסיף לומר בלחש, בתנאי אם בני ביתי יתרצו לזה ויניחו אותי לתת להם, ואמנם כששמעו אח"כ אנשי הקהלה של החרדים וגם בני ביתו של השו"ב מכל אשר נעשה הרימו קול צוחה מדוע ולמה נעתר להם לעשות כן ולא יניחו אותו בשום אופן לתת להם סכיני שחיטה ולפשוט בעצמו את כתנתו כתונת הפסים, כהונת משרת שוחט ובודק שנושא אותה זה רבות בשנים, ואם כי מני אז עד עתה עבר זמן רב והשו"ב בחומתו מחזיק ולא עבר עוד על שבועתו כי לא שחט שום דבר בכל משך הזה, וגם פגול לא בא לתוך ביתו כי מני אז לא טעם טעם בשר, רק עתה נפשו בשאלתו, וקהל עדתו בבקשתו להתיר לו הקשר שאינו של קיימא, אם מפני ששבועתו הי' על תנאי, אם מפני שלא היה אדם בשבועה וכל מה שעשה לא עשה אלא מפני שאנסוהו לכך, ואם עכ"פ מועיל התרה לזה אע"ג שנדר אדעת חבירו, אפ"ה לצורך מצוה הוא לעשות שלום ולמנוע מקטטה ובמקום מצוה הלא מתירין אפי' לנשבע אדעת חבירו, זהו תוכן השאלה, בקצרה: והנה כת"ר כיד ד' הטובה עליו האריך בבקיאות עצומה לבטל כל המעשה ואין כאן לא נדר ולא שבועה ות"כ וכפי הטעמים הצודקים אשר כתב, וממש לא הניח מקום להתגדר, רק אהבה דוחקת לפלפל בדבריו קצת ולהגיד לאדם ישרו כי יפה הורה מטעמים הללו. א) מפני האונס, ואם כי מה שאיימו עליו לקפח פרנסתו, זה לא חשיב אונם, דאונס לא חשיב כ"א כשרצו להורגו ולהכותו וליטול ממונו מה דכבר היה שלו אבל אם הוי רק מניעת הריוח אין זה אונם דזה הוי כאונס דאתי מנפשי' כמבואר בחו"מ סי' ר"ה, אבל אכתי מה שאיימו עליו במלשינות זה הוי אונס גמור, ונדר או שבועת אונס אינו כלום אפי' כשאמר ע"ד רבים או ע"ד המקום כמ"ש הב"י בשם הרשב"ץ ביו"ד סי' רל"ד ופסק הרמ"א כן שם סעיף י"ב, וכיון דהוי שבועת אונם, ממילא אפי' ביטול בלב לא צריך דבאנס לאו כלום הוא השבועה וכמ"ש בתשובת מהר"ם לובלין סי' י"א דהיכי דהאנס היה מכריחו על השבועה גופא הוי שבועת אונס וא"צ גם ביטול בלב, דדוקא אם האנס לא היה מכריחו על השבועה אלא היה רוצה כספו והוא בירר לעצמו השבועה כדי להציל עצמו מן האנס, בזה הוא דלא חשיב שבועת אונם, אבל היכי שהאונס מכריחו על השבועה דוקא כמו בנ"ד ודאי דחשיב שבועת אונס ואפי' ביטול אינו צריך: והן אמנם דהש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק מ"ד פקפק על דברי מהר"ם הללו והביא לתשובת רשב"ץ שהביא הב"י בסי' זה באלקנה שנשא פנינה כו' דמשמע דאפר אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו ע"ש שהניח זה בצ"ע: אכן לענ"ד בהרמנותי' דרבינו הש"ך שהרשה לעיין, עיינתי בזה ומצאתי שמ"ש מהר"ם לובלין דהיכי שהאנס בא מתחלה על השבועה הוי שבועת אונם, ודאי שצדק בדבריו דכ"כ הב"י חו"מ סי' ר"ה שהביא לתרץ מה דמקשו התוס' בגיטין דנ"ה גבי סקריקין דגזרו קמייתא ומציעתא כיון דקטלי' אגב אונסא גמר ומקני והא הו"ל תלוהו ויהיב ותי' הב"י דשאני היכי שהאנס אינו תובע ממנו כלום אלא שרוצה להרגו וזה נותן לו קרקע כדי להציל עצמו שלא יהרגנו בזה אמרי' דגמר ומקני ע"ש, וסברא זו מוכרחת בתוס' כתובות דכ"ז ד"ה וע"י נפשות אסורה לבעלה שכתבו דאפי' לבעלה ישראל דשמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה, ובס' הפלאה שם הרעיש ע"ז דלמה תיאסר אפי' אם נתרצית מחמת פחד מיתה, הא גופא הו"ל אונס כדאיתא בריש כתובות ולדרוש להו דאונס שרי, ושוב ראיתי שכבר הקדימו הרשב"א בחידושיו בקושיא זאת, ותי' ההפלאה דכוונת התוס' כן דכיון דהאונס לא היה על הזנות רק שהיא מצלת עצמה מן האונס ע"י הזנות הוי זה כרצון ע"ש, וזהו כסברת הב"י ומהר"ם הנ"ל דהיכי שהאונס היה על הזנות גופא לכו"ע הוי אונס, וה"נ דהאונס היה על השבועה גופא לכו"ע תשוב שבועת אונס, וכשאני לעצמי היה נ"ל עדיפא מזה דאפי' כשבא להציל עצמו ע"י הזנות או השבועה נמי חשוב אונס, דכל עיקר סברת חלוקם בין האנס בא מתחלה על הזנות לבין שמצילה עצמה מן האונס עי"ז נובע מכח קושית הרשב"א וההפלאה הנ"ל, ובחבורי לכתובות שם כתבתי ליישב קושיתם דודאי אם בלבה לא נתרצית ורק שמחמת האונס הוא דעבדא הכי כדי להציל עצמה, פשיטא דשרי אפי' כשבאה להציל עצמה ע"י הזנות דזהו גופא הוי נמי אונס וכקושית הרשב"א, אלא דאנן חיישי' שמא נתרצית גם בלבה דכיון שהבעל נידון למיתה ואינה בוטחת עוד לחזור לבעלה נתרצית ונבעלת ברצון, ואפ"ה לפרש"י שם דע"י נפשות דמתני' הוי הפירוש שנידונה היא למות ולא כדמוקי לה הש"ס התם דנשי דגנבי גנבי י"ל נמי דכיון דידעו דאזלות לקטלא ממש ולכן משום ההנאה שניצולות מן אונס המיתה אף הן מפקירות עצמן אליהם ונבעלות ברצון וכעין דאמרי' אגב אונסא גמיר ומקני דהוי נמי מזה הטעם דמשום ההנאה שניצל מן האונס עביד שוב ברצון, וממילא לא שייך טענת אונס דהא על המחשבה שבלב לא היתה אנוסה, ולא דמי להא דאמרי' בפסחים דכ"ה דלא אפשר וקמכוון שרי, די"ל דלענין איסור לבעלה שאני כיון דעכ"פ מעלה מעל בבעלה וכדקי"ל בסי' קע"ח באה"ע דאפי' באומרת מותר אסורה מה"ט, וכן מה שהביא ההפלאה בשם הב"ש להקשות דמ"ש