זקן אהרן חלק ב פה

קיום חלק גדול מישראל תלוי בזה, והרי מצינו גם לחז"ל שהתחשבו תמיד עם המצב המדוכה והתירו גם כחורה ומלאכה בשביעית משום פסידא, ומי לנו גדול מר' ינאי שהכריז ופרסם ברבים פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא בסנהדרין דכ"ו, וגם באיסור זה שאנו דנין עליו בסחורה בדבר האסור מצאנו ג"כ חילוק כזה, דבירושלמי דשביעית וסנהדרין שם כתב בטעמא דת"ק שהתיר בצייד טפי מבאנשים דעלמא משום דבצייד מלכות אונסת לשלם המס ואיכא פסידא, ובנ"ד תרווייהו למעליותא איכא, המלכות אונסת וההפסד רב לכמה אלפי משפחות ודאי שיש להתיר משום פסידא כזה. והלא הדברים ק"ו השתא מחשש שמא יבקש המלך המס ולא יהיה לשלם התירו, וכ"ש בנ"ד יש להתיר מחשש הודאי שבני ביתם ישאלו מאבי המשפחה המס הטבעיי הבו לנו לחם, וכיו"ב ראיתי משכבר הימים שרצו כמה רבנים להתיר עבודת הקרקע באה"ק בשנת השמיטה מטעם זה, דאם משום מס המלך התירו כ"ש משום מס הטבעיי של פרנסת ב"ב, אכן לאחר העיון נראה שחלילה להעלות על הדעת להתיר משום זה, דהראיה מר' ינאי שהתיר בשביעית ודאי דלאו ראיה הוא דהתם הא הוי טעמא משום דאיסור שביעית בזה"ז אינו אלא דרבנן וכמ"ש רש"י בסנהדרין שם, ובדרבנן הקילו, אבל סחורה בדבר איסור, הפוסקים ראשונים ואחרונים רובם ככולם סברי דאיסור מה"ת הוא וכפשטות הסוגיא בפסחים דכ"ג ודלא כגליון תוס' שהביא התה"ד סי' ר' דאינו אלא דרבנן, ועיין בחת"ס סי' ק"ד ק"ה מ"ש בזה, ואיסור דאורייתא אי"א להתירו משום פסידא בעולם ועיין תוס' חגיגה די"ח ורא"ש במו"ק סי' א' שהקשו על מ"ד דמלאכה בחוה"מ אסור מה"ת א"כ איך התירו רז"ל דבר האבד וכן כשאין לו מה יאכל וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור וקצתו מותר ע"ש, והלכה פסוקה הוא באו"ת סי' תרנ"ו ויו"ד סי' קנ"ז דאם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור על ל"ת, ואמנם אפי' נימא כגליון תוס' שבתה"ד דסחורה בדבר האסור אינו אלא דרבנן, נמי אין להעלות על הדעת להתיר איסור דרבנן במקום פסידא. דא"כ נבטל ת"ו כל איסורי דרבנן במקום פסידא ואנן קי"ל גבי שבת אמירה לעכו"ם נמי הוי שבות ואסור ולא שרי במקום פסידא רק שבות דשבות אבל חדא דרבנן אסור אפי' במקום פסידא מן הקרן וכמפורש בביצה דכ"ב בעי אביי מרבה מהו לכבות הדליקה ביו"ט היכי דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי דאפי' בשבת שרי כי תיבעי לך משום איבוד ממון מהו א"ל אסור. וכבוי דליקה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוי דרבנן, הרי שאיסור דרבנן לא הותר אפי' במקום פסידא ממש מן הקרן כ"ש במניעת הריוח כבנ"ד דאפי' בחוה"מ אסור במניעת הריוח וכמו דאמר רבא במו"ק ד"י פרקמטיא כל שהוא אסור ואמרי' בירושלמי אין ידע דלא מזבין והוא פחות מקרנא יזבין ואי לא מזבין דאעבורי רווחא לא מיקרי פסידא, והא דהתיר ר' ינאי לזרוע בשביעית משום ארנונא התם לא משום פסידת הממון של המס התיר אלא דהתם היה המעשה מה שהמלכות אונסת על גוף המלאכה שאנסו אותם שיזרעו דוקא ולא היה מתרצה המלך לשלם הארנונא בממון רק דוקא לזרוע כדי שלא תהי' הארץ שממה, ודבר זה יש ללמוד מדברי הר"ן בסנהדרין שהביא הירושלמי דמקשה על ר' ינאי היאך היה מכריז ברבים והא ברבים מחויב למסור נפשו אפי' על מצוה קלה, דס"ד דירושלמי שכוונתם היה להעביר על הדת ומסיק שלא היה כוונתם אלא למגבי ארנונא, והקשה הר"ן ויפרעו להם דמים אותם שיש ספוק בידם לפרוע ואמאי הכריז פוקו וזרעו לדרוש להו דמאן דאפשר לי' לרצות בממון דאסור וי"ל שלא היה רוצה שתהיה הארץ שממה ע"ש, הרי להדיא שפקודת המלך היתה שיזרעו משום ארנונא ולא יכלו לפטור עצמם בממון, והרמב"ם בפ"א מהלכות שמיטה ויובל כתב וז"ל משרבו והטילו מלכים על ישראל לעשות מזונות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיו"ב ה"ז עושה, וגם י"ל עוד דהתם המלכות אנס לזרוע לצורך הארנונא מפני שרוצה היה לקבל הארנונא בתבואה דוקא ולכן התיר ר' ינאי רק כדי שיעור שנצרך למלך ונמצא דהזריעה וחרישה גופא הוא למלך ומשום אונס המלך התיר דמחויב כל אחד לקיים גזירת המלך וגם מיראת העונש שמענישין לעוברי רצונם, ורק משום זה התיר אבל לא משום הפסד הממון, ועיין בתוס' גיטין דס"ב שכתבו על הא דר' ינאי דסכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מם למלך כו' א"נ שביעית בזה"ז דרבנן אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו ע"ש, הרי להדיא כדברנו דלא משום הפסד הממון התיר אלא או מטעם פקוח נפש או דלמלך שאני משום שלום מלכות אבל לאחר לא, ובנ"ד דהמלכות אינו אונס להחזיק חנות של נבילות ולשלם מס, ונמצא דלא נשאר כ"א פסידת הריוח של פרנסה, וזה חלילה להתיר, ואין לדמות זה למה שהתירו חז"ל בחוה"מ ובאבל משום שאין לו מה יאכל, דהא כל מלאכה שלצורך יו"ט שרי גם ביו"ט וכשאין לו מה יאכל אין צורך יו"ט גדול מזה וכמ"ש רש"י במו"ק די"ג, ובאבל י"ל נמי כמ"ש בתשובת משיב דבר דעיקר הטעם שאבל אסור במלאכה נפקא לן מקרא והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור וכדאיתא בחו"ק דט"ו א"כ מסתייה לדחות לחוה"מ פ"ש בסי' נ"ז אבל בשאר אסורים לא מצינו שהותר משום אין לו מה יאכל אלא מחויב להתפרנס מן הצדקה ולא לעבור על איסור, ושוב מצאתי בחורי"ד על ירושלמי פ"ד דשביעית דלא רק שאין ללמוד היתר לנ"ד מהך עובדא דר' ינאי שהתיר לחרוש משום ארנונא, אלא אדרבה מגמ' זאת מוכח דאסור, דהא בסוגיא דסנהדרין שם הכי איתא בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין סוחרים פסולים. והנ"מ שבין אוספין לסוחרים מבואר בירושלמי והביאו הר"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם דאוספין היינו שמלקסטם לעצמם וסותרים מלקטין למכור, ואע"ג דהמלכות אונסא אף בסוחרין דיהא להם מעות לפרוע מס המלך ואכתי מה נ"מ בין אוספין לסוחרין, א"ו דהנ"מ הוא כדפי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ לסנהדרין דאוספין כשרין מפני שלא היו אוספים לעצמם ע"ש, ולא התירו חז"ל רק כשמלאכה זו יהיה בעד המלך כההיא דר' ינאי פוקו וזרעו משום ארנונא דלא היו זורעין רק כדי שיעור ששייך למלך וכמבואר בירושלמי, אבל לעסוק במסחר דגוף התבואה אינה למלך אלא להרויח כדי שיכול ליתן מס למלך לא התירו, הרי להדיא דאפי' במקום שמחויב לשלם מס למלך לא הותר כ"א לעבור וליתן התבואה גופא למלך אבל לסחור ולהרויח מעות אפי' לצורך המס לא הותר כ"א באוספים היינו ליתן גוף התבואה שעוסק בה אבל סחורה אסור, וכ"ש בנ"ד דאין שום הטלת מס אם לא יחזיקו חנות אין להם לשלם כלל, ורק מניעת הריוח לצורך פרנסתו ובזה לא מצינו שום היתר, וחלילה להתיר, והמקום יהי בעזרנו לפרנס