זקן אהרן חלק ב פד

נכרת אוכל מפיות עשיריות אלפי נפש ישראל שהיו ניזונים עד עתה מעסק קצבות, אלא שגם חוט של חסד משכה הממשלה, להתיר גם לישראלים להחזיק חנויות למכירת בשר נבילה מאותן הבהמות שנהרגו עפ"י האופנים המודרניים, רק תנאי הטילה שבחנויות הללו יומכר רק בשר הנבילה לבדה מבלי שום תערובות של בשר כשר, ובכן נסתפקו אם אפשר למצוא איזה עצה והיתר להקצבים הללו לעשות סחורה בנבילות לבד, בהיות שמשנה מפורשת היא בפ"ז משביעית שאין עושין סחורה בנבילות ודברים האסורים: ומה אשיב ע"ז, גם אני ראיתי צעקת בני ישראל הצועקים ללחם בשעה איומה כזאת שכל מקורי הפרנסה דללו ונחרבו בלא"ה, וגם האי גברא בהאי פחדא יתיב, ואת שלום אתי אני מבקש, יגעתי הרבה ולא מצאתי לע"ע היתר שאפשר יהיה לסמוך עליו, הן אמנם דלכאורה הי' אפשר לצדד היתר, דהא במרדכי רפ"ב דפסחים הובא בב"י יו"ד סי' קי"ז הביא מחלוקת רבינו יחיאל וראבי"ה באיסור סחורה בדברים האסורים, רבינו יחיאל הביא ראיה שאסור לסחור בדברים טמאים ממשנה דשביעית פ"ז ציידי חיות ועופות שנזדמנו להם דברים טמאים רשאים למוכרם, ומשמע דדוקא נזדמנו שרי אבל בנתכוון אסור, וראבי"ה חולק וסובר דמותר לסחור והביא ראיה מש"ס דחולין דק"ו דקאמר התם מים ראשונים האכילו בשר חזיר, ופרש"י שהיה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלם ומאכילם וכשהנכרי בא לחנותו מאכילו נבילות ובא יהודי לאכול ולא נטל ידיו וקסבר זה שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר, הרי שחנוני ישראל היה ואפ"ה החזיק בחנותו גם נבילות למוכרן לנכרים ע"ש, והנה בהגהות הטור יו"ד סי' קי"ז וכל גדולי האחרונים הרעישו שדברי ראבי"ה הללו הם נגד משנה המפורשת בשביעית שם דאין עושין סחורה בדבר האסור לאכול. וזה רבות בשנים יצאתי ליישב דברי ראבי"ה לאחר שנדקדק בדברי המשנה בשביעית שם, דבפ"ז משנה ג' תני דאין עושין סחורה בנבילות וטרפות כו', ושוב במשנה ד' איתא הכי ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להן מינין טמאין מותר למכרן ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר וחכמים אוסרין, והר"ש פי' דמי שנתמנה דא"ר יהודה היינו שאינו צייד, דת"ק נקיט צייד דוקא ור' יהודא מתיר אפי' לאינו צייד, וחכמים אוסרים למי שאינו צייד, ולפי' הר"ש דברי ראבי"ה הם ממש דברי ר' יהודה דמתני' דמתיר אף לאינו צייד, אלא דאכתי יקשה על ראבי"ה דהא קי"ל כחכמים דרבים הם, וא"כ זה גופא קשה למה יפסוק כר' יהודה דיחיד הוא, ואף שמצאתי לו חבר בזה הוא הרמב"ם בפירושו שם שמסיק דהלכה כר' יהודה דשרי אפי' לאינו צייד, אבל ערבך ערבא צריך, וגם על הרמב"ם צריכין למצוא טעם ומקור לפסוק כר' יהודה שיחידאה הוא. אבל לאחר העיון ראיתי בירושלמי שביעית שם ה"א ובפ"ג דסנהדרין הל"ה פוסק להדיא כר' יהודה דס"ל שם שאם אין אומנתו בכך מותר לסחור בהם, ולפ"ז יצא כנוגה צדקת ראבי"ה דפוסק נמי כר' יהודה דמותר לשחור בדבר טמא אם אין אומנתו בכך ומייתי מהא דחולין שג"כ לא היתה אומנתו בכך דהא היה מבשל גם בשר כשר, ושוב ראיתי בס' בגדי ישע מהשל"ה על המרדכי שכתב ג"כ ליישב דעת ראבי"ה משום שפוסק כר' יהודה דשביעית ולא זכר להירושלמי, ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון ועיין עוד בחבורי זקן אהרן סי' מ"ז שהארכתי הרבה בביאור דברי ראבי"ה בדרך נכון: ואם כי מה שכתבתי בביאור הראבי"ה הם דברים נכונים, וגם ראיתי לגדול אחד מדור הקודם שעפ"י דברי ראבי"ה צדד להתיר לעשות מסחור בצפרים שקורין קוראפאטוועם, אבל בנידון דידן לא אמצא שום צד היתר, חדא דהא לפמ"ש דחילי' דראבי"ה הוא משום דסומך על הירושלמי שפוסק כר' יהודה, אבל הא ר' יהודה גופא לא התיר אלא כשאין אומנתו בכך דוקא כמפורש בירושלמי שם, וגם הראיה שהביא מחולין הוי נמי אין אומנתו בכך דהא היה מבשל גם בשר כשר וכמ"ש, ובנ"ד שאי"א שיהא בחנות גם בשר כשר דהמלכות אוסרת, וכל אומנתו ומסחרו לא יהיה כ"א בנבילות, בכה"ג גם ר' יהודה גופא לא התיר, הא חדא, שנית דנ"ל ברור דראבי"ה גופא לא התיר אלא דומיא דצייד שהטמאים לא ניצודו בכוונה אלא שבדרך מקרה נזדמנו לו טמאים וכלשון המשנה בדברי ת"ק ציידי חיה כו' שנזדמנו להם מינים טמאים, ובזה התיר ר' יהודה אפי' לאינו צייד, אבל בנתכוון לטמאים גם ר' יהודה גופא לא התיר, הן אמנם שהרמב"ם בפירושו למשנה דשביעית שם כתב וז"ל מי שנתמנה לו הוא שיתכוון לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר' יהודה עכ"ל, הרי להדיא שמפרש לדברי ר' יהודה דמי שנתמנה דמתיר אפי' בכוונה לטמאין, ועיין בתוי"ט שם דהוכיח שגם חכמים בתראי דבמשנה שם סברי נמי דשרי אפי' בכוונה לטמאין דאלת"ה א"כ חכמים היינו ת"ק ובמאי פליגי ובע"כ דבהא פליגי דת"ק דוקא בנזדמן התיר בצייד וחכמים סברי דהואיל דצייד נותן מס למלך רשאי גם לכוון, אבל אפ"ה אין זה מעלה ארוכה לנ"ד, דנראה ברור דמה שהתירו בנתכוון היינו כשנתכיון לטהורים וטמאין בזה מתירין אפי' כשנתכוונו גם לטמאין כיון שאינו מתכוון לטמאים לחוד, אבל אם אינו מתכוון כ"א לטמאים לחוד גם הם לא התירו, ועיין במה"פ על הירושלמי פ"ז דשביעית שכתב דבזה פליגי ת"ק וחכמים בתראי שבמשנה, דת"ק קאמר בצייד שנזדמנו לו טמאים וכלומר דבטמאין לחוד הוא דבעינן שנזדמנו לו בלא כוונה אבל לכוון להם אסור, אבל כשניצודו טמאין וטהורין ס"ל דאף במתכוון התירו שהרי אינו מתכוון לטמאים לחוד כ"א לשתיהן, ואתו חכמים בתראי לטפויי ואוסרין אף בצייד שנתכוון לטהורין וטמאין דלעולם בעינן שנזדמנו לו דוקא דרך מקרה והזדמנות בלא כוונה ע"ש, ומיושב קושית התוי"ט במאי פליגי ת"ק וחכמים בתראי, הרי לפנינו דלחכמים בתראי דקי"ל כוותייהו לעולם אסור, בכוונה אפי' כי נחכוון לשניהם כאחד, ואפי' לר' יהודה דמיקל טפי ובירושלמי פוסק כוותי' כמ"ש, אינו מיקל כ"א כשנתכוון לטמאין וטהורים אבל לטמאין לחוד גם לדידי' לא מהני, וכדברי ת"ק, ולא בא להוסיף על דברי ת"ק כ"א בזה, דלת"ק צייד דוקא, ולר' יהודה מי שנתמנה אפי' כשאינו צייד, אבל בכוונה לא פליגי ולשניהם אינו מתיר בנתכוון לטמאים לחוד, ובנ"ד דאינו מכוון כ"א לנבילות ליכא מאן דשרי, לא שום תנא במשנה ולא שום אחד מהפוסקים, דהפוסק האחד שפתח בהצלה ובהיתר לסחור בדברים אסורים הוא הראבי"ה שיסודו בנוי על הירושלמי שפסק כר' יהודה, ולמ"ש שגם ר' יהודה גופא לא התיר בכוונה לטמאים לחוד, ממילא שבנ"ד אין שום פתח גם כחודו של מחט להתיר: ובהיות שמנקודת השקפת הדין לא מצאתי שום היתר, נסיתי לשתף מדת הרחמים על אותן אלפי משפחות שנשארו בלי שום מקור למחיתם ופרנסת ב"ב התלוים בהם, וההפסד הוא רב מאור אשר ממש