זקן אהרן חלק ב פ

לשם מצוה, משא"כ בשוקל שקלו אם טוען אמת דרק למצוה מכוון לעשות צדקה מממונו למה לי' לשקול בעד המודר והלא כמה אנשים אחרים שלא שקלו שקלם בזמנם ויכול לשקול עבורם, ובע"כ שרוצה לההנות לאדם זה דוקא ולכן אסור משום דמוכח דלא לשם מצוה מכוון ורק הטעם דבשוקל שקלו באמת לא נהנה מידי ומשו"ה שרי אבל טעם דמצוה לחוד לא מהני משום דיש הוכחה שמכוון לההנותו, ומטעם זה דנתי להלכה דאין המדיר רשאי לתת צדקה להמודר אע"ג דצדקה ודאי מצוה גדולה אפ"ה אסור משום דאם באמת אינו מכוון אלא לתת צדקה מממונו הלא קיימי כמה עניים בשוקא שיכול לקיים המצוה על ידם, ושוב מצאתי להדיא בשמ"ק לכתובות שם דאסור לתת צדקה למודר ע"ש, ואם שלא כתב הטעם אבל ברור שהטעם הוא כמו שכתבתי ובזה יובן הדקדוק בלשון רש"י בכתובות שבד"ה מצוה עביד דלגבי שוקל שקלו כתב וז"ל כלומר מצוה בעלמא קא עביד שאינו מהנהו ע"כ, ועל מצוה עביד דגבי החזרת אבידה לא פי' כן, ולמ"ש יבואר דהיינו משום דלגבי השבת אבידה הוי כפשוטו שהוא מכוון לשם מצוה ולא לההנות לזה ומשו"ה אע"ג שהמודר נהנה מ"מ כיון שהוא מכוון לשם מצוה שרי, דאטו משום שזה נהנה ימנע הוא מלעשות מצוה, אבל לגבי שוקל שקלו דמוכח שאינו מכוון לשם מצוה כ"א לההנות ועיקר ההיתר הוא משום שזה אין מקבל הנאה, להכי הוסיף לפרש דמצוה בעלמא הוא כלומר דאין הפירוש שמכוון רק לשם מצוה, אלא פירושו מצוה בעלמא ואינו מהנהו, דהן אמת שהוא מכוון לההנותו אבל התכלית יצא שזה לא קיבל הנאה ממנו אלא שרק מצוה בעלמא נעשית מממונו, ולפ"ז בנ"ד דהקהלה באה לההנות לת"ח מרא דאתרא לא שייך לומר שיעשו צדקה זאת לעניים אחרים דמצו אמרי אנו רוצים לההנות לת"ח דוקא ומרא דאתרא דמצוה רבה היא ביותר וכמו שהפליגו חז"ל בשכר המחזיק לת"ח וגם במד"ר קהלת על פסוק שלח לחמך ע"פ המים אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה שנא' שלח לחמך ע"פ המים ואין מים אלא תורה למה כי ברוב הימים תמצאנו, ואפי' כי איכא נמי ת"ח אחרים במתא אי"א לומר להם שיעשו צדקה עם הת"ח האחרים דאכתי רב דמתא יש לו דין קדימה ומצוה בו יותר מבת"ח אחרים וכמ"ש בתשובות כנסת יחזקאל הובא בפ"ת יו"ד סי' רמ"ג דאפי' למ"ד דבזמנינו אין דין ת"ח מ"מ מי שקבלוהו לרב ודאי דיש לו דין ת"ח לכל מילי ע"ש, ולא רק מצוה אלא חובה יש בזה דחובה על כל עיר לפרנס דייניהם בהרוחה לא הספיקו מוסיפין להם בע"כ שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו כמבואר בירושלמי דשקלים וכ"פ הרמב"ם, כל זה הי' נראה לכאורה: אבל באמת זה אינו דלא דמי כלל למחזיר אבידתו ומבקרו בחליו דמיירי במקום שאין נוטלין שכר עליה ואילו במקום שנוטלין שכר באמת תפול הנאה להקדש משום דהוא אסור לקבל הנאה, וא"כ בע"כ נהי דהקהלה מצדה היו מותרים לתת לו כיון דמצוה עבידי ואינם מכוונים לההנותו אבל הרב אינו רשאי לקבל, ועוד דאפי' בהחזרת אבידה גופא נמי לא בכל אבידות שרי להחזיר, וכאשר למדתי לדקדק מלשון רש"י כתובות שם בד"ה מחזיר לו אבידתו אם ראה חבירו תועה מותר להשיבו, ומלשון זה היה נ"ל לפרש שבאמת היכי שהמודר מקבל הנאה לא שרי אפי' כשזה אין מכוין כ"א לשם מצוה וכמו שמוכח באמת מהך דשוקל שקלו דאע"ג דמצוה עביד אפ"ה הוצרך לטעם דלא נהנה מידי, והא דשרי גבי השבת אבידה י"ל דהתם נמי יכול לומר שלא נהנה מידי כיון דלא הצילו מן ההפסד הברור דאם היה מצילו מהפסד הברור כגון במקום כזה שאילו לא היה זה מחזירו היתה הולכת לאיבוד איה"נ דאסור, ורק הכא מיירי במקום שחמורו אינו כ"א תועה בדרך וא"כ אינו הפסד ודאי דקרוב הדבר שגם אם מוצא זה לא היה מחזירה לו היה מוצאה אדם אחר ומחזירה, וכיון שההנאה לא ברירא שרי, וז"ש רש"י כגון שחמורו תועה ולא ברירא ההנאה די"ל שגם בלעדו היה מחזיר אדם אחר, משא"כ אבידה שברירא הנאתו כגון שמצאה טובעת בנהר ומצילה איה"נ דאסור, דבטעם דמצוה עביד לחוד לא סגי, וראיה ברורה דבהנאה ברורה אסור אפי' במקום מצוה ממשנה דנדרים דהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע, ולמה לי' כולי האי יתן לו מיד ליד כיון דמצוה עביד דעני הוא באותו שעה ומוטל עליו לפרנסו, אע"כ דבהנאה גמורה אינו רשאי לתת אפי' במקום דמכוון לשם מצוה, וזהו ראיה עצומה. ולפ"ז בנ"ד דההנאה היא גמורה, לא רק שהרב אסור לקבל אלא הקהלה אסורה לתת לו אע"ג דלמצוה מכווני וזה ברור, מיהו כל זה הוא ליתן להרב עצמו דודאי אסורה הקהלה לתת ולהרב לקבל וכמ"ש, אבל בנ"ד דנותנים לבתו בזה א"צ לפנים ופשיטא דלית כאן בית מיחוש כמפורש במשנה דנדרים המודר הנאה מחבירו יכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו וכן הופסק בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"ב וכתוב שם הטעם דהנאה דממילא הוא ע"ש, וגם האב יכול אח"כ ליהנות מזה דמשל בתו הוא נהנה וכמ"ש רש"י במשנה הביאו הש"ך יו"ד סי' רכ"ב אות א': ובנוגע לשאלתו השניה אם אפשר למנות בת הרב למזכרת בקהלה חרדית, זה אמנם יפה העיר, דלענ"ד אינו רשאי לא מצד הדין וגם לא מצד המוסר ודרך ארץ, מצד הדין דהלא בירושלמי קדושין פ"ד ה"ה איתא כתיב שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין שמכין ברצועה ת"ל מקרב אחיך וגו' כל שתמנה עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך ע"כ, ואשה בודאי לא הוי מן הברורים שבאחיך וכמ"ש האחרונים דאפי' לעדות פסולה, וא"כ פסולה לכל מיני שררות בעולם. ועיין עוד באחרונים שהוכיחו זה מק"ו מגר דעדיף מאשה דהא גר כשר לדון בד"מ ואשה פסולה לדון, ואם בגר אמרי' דאסור לשום שררה כדאמרי' בקדושין דע"ו ויבמות דמ"ה דאין ממנין את הגר לשום שררה כדכתיב שום תשים וגו' וקאמר שם דאפי' ריש גרגותא, כ"ש אשה דפסולה לכל מיני התמנות, ובפסיקתא זוטרתא המקרא ל"ט עה"פ לא תוכל לתת עליך איש נכרי כתוב בזה"ל איש ולא אשה מכאן שאין ממנין אשה פרנסה על הצבור, הרי דלאו דוקא מלך אלא כל מיני שררות ומשימות אסור באשה, וברמב"ם כתוב כן להדיא דבפ"א מהלכות מלכים ה"ה כתב אין מעמידין אשה במלכות שנא' שום תשים עליך מלך מלך ולא מלכה וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש, ובספרי האחרונים האריכו לבאר דאשה פסולה מן הדין לכל מיני התמנות הקהלה, יהיה מה שיהיה וכ"ש מזכרת שהוא התמנות גדולה וחשובה, ולא תהא אלא סופרת בעלמא הלא בירושלמי מפורש דלסופר פסולה, וכ"ש מזכיר דכולהו איתנהו במשרה זאת הוא הסופר והוא היועץ, וכל זה הוא מצד הדין ומעתה נראה מדרך הצניעות והמוסר, והלא מזכיר קהלה הוא רוח החיה בכל עניני הקהלה והוא המיעץ וראש המדברים להציע לפני הפרנסים כל ההצעות, וא"כ איך אפשר להתיר זה לאשה, ומי