זקן אהרן חלק ב עט

אותם, והמהרי"ק האריך הרבה לבאר לו שזהו מעין ממש, וא"כ אין מקום לחומרא זאת, וגם הרמ"א שהחמיר לכתחלה הלא כתב גם הוא דבמקום שיש טורח אין לחוש לזה, וגם מה שהביא כ"ת דברי המשכנ"י דבמקוה הסמוכה לנהר אין לה דין מעין, אבל גם בזה כבר העלה בתשו' עין יצחק סי' כ' דבאם רחוקה המקוה מן הנהר רק ד' אמות אין מקום להחמיר אפי' להמשכנ"י וכן פסק להקל בזה הרמ"ץ בתשובה סי' ס"א, וא"כ בנ"ד שהטורח גדול וכמעט שאי אפשר לית מאן דחש בזה לשאובין כיון דדין מעין לזה וכמ"ש, ובלא"ה נמי איני מבין ספיקו של כ"ת אפי' לדבריו דחש לשאובין, אכתי למה אי"א לעשות כמנהג כל העולם לשאוב ע"י פלומפ את כל המקוה וכאשר יגיע לתחתית המקוה ישאוב אותו מעט מים ע"י כלים שבורים ונקובים כשפופרת הנוד וכמ"ש הרמ"א, דעל אותו מעט המים אין הטורח גדול, ואם גם זה טורח אפשר לשפוך יין או חלב עד שישנו מראה המים לאדום או ללבנונית החלב חמוץ או מי חלב ואם תבואו לחשוש למ"ד דדוקא כשנשחנו המים טרם שנפלו למקוה אז לא נפסל דמעיקרא אין כאן ג' לוגין מים אבל היכי שנפלו מים וכבר נקרא עליהן שם פסול לא מהני שוב לשנותם ע"י חלב או דם, ואע"ג דרובם ככולם כמעט השיגו ע"ז וסברי דאין חילוק וגם בכה"ג כתבו להתיר וכמ"ש בשו"ת שו"מ מהדו"ק סי' ס"ט ובס' שירי טהרה להגאון מהרש"ק דכיון דפנים חדשות בא לכאן בעת שנשתנה למראה יין או חלב ואין זו המים שנפלו כבר שאובין, ואמנם אפי' מאן דחש להכשיר ע"י חלב הלא אכתי אפשר להכין קופה של חול יבש ומיד כאשר ישאב עד תחתית הבאר לפזר את החול עפ"י שולי הבאר שיהא על כל השולים חול יבש כמו רצפה יבישה שלא יהא מים למעלה מן החול רגע אחת, והא בע"כ דמקוה שלכם רוצים אתם לנקותה עד קרקע העפר ממש או מפני שאין לה רצפה של קרשים או שיש ורק שמטעם הרשות מכריחים לנקות גם הבאר שתחת הרצפה, דאי אין אתם רוצים לנקות אלא עד הרצפה א"כ מה בכך שיושפך גם מעט מים שבפלומפ כיון דתחתית הרצפה יש מקוה כשירה ומחוברת ע"י נקב כשפופה"נ ובע"כ שרוצים אתם לנקות גם מה שתחת הרצפה ושם הלא אפשר לתקן ע"י חול יבש. קצש"ד אם אפשר בלא טורח כדאי לצאת כל הפקפוקים או ע"י שאיבת המים המועטים ע"י כלים שבורים או ע"י עפר או חלב, ובאם זה אי"א ויש טורח רב כדאי רבינו הרמ"א לסמוך עליו שהתיר במקום טורח אין פוסל במים שאובין: והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן נט ב"ה יום ג' כ"ט טבת תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יהושע זאבערמאן שליט"א רב בפאקשיווניצא. ע"ד שאלתו בשני רבנים בעיר אחת שהתפשרו ביניהם שמדמי התקציב שקצבו הקהל בעד רבנים יקח אחד מהם חמשים ושמנה פ"צ והשני ארבעים ושנים פ"צ ופשרה זאת נעשה באיסור וכל מיני חומרות שבעולם, ובכדי להרחיק מכל קנוניא וערמה אסרו על עצמם באיסור הנאה ליהנות שום הנאה מקופת הקהל זולת הפ"צ הנ"ל, ועתה כאשר מזכיר הקהלה עזב מקומו בחרו בבת הרב למזכרת וקצבו שכרה שבעה מאות ועשרים זהובים לשנה תחת אשר מזכיר אחר דורש רק שני מאות זהובים, ובכן יצא הרב השני לערער ע"ז בשתים, א) כי לדעתו אסור למנות נקיבה למזכרת קהלה חרדית, ב) שבזה מקבל הרב אבי הבת הנאה גדולה מן הקהלה שהוא מודר הנאה ממנה עפ"י הכתב שנכתב ביניהם, ואין הנאה גדולה מזו, ואף שהבת גדולה מ"מ היא סמוכה על שולחן אביה והאב נהנה מפרס שלה, ונסתפק אפוא כת"ר אם עפ"י ד"ת יש ממש בערעורו של הרב השני: וע"ז אשיב לו כי בנוגע לשאלה וספק הב' אם מותר בהנאה זאת שבא לו ע"י בתו, עד שאתם שואלים אם רשאי לקבל הנאה דממילא הבא לו ע"י גרם בתו, שאלוני אם מותר הוא עצמו לקבל הנאה מיד הקהלה ממש, דלענ"ד יש מקום לצדד ולומר דגם הנאה שמיד ליד שרי, דהלא במשנה דנדרים דל"ח שנינו המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו אע"ג שמגיע לו ודאי הנאה, וכן במשנה שם דל"ג שנינו דמחזיר לו אבידתו, אע"ג דודאי אית לו הנאה אפ"ה שרי משום דמצוה הוא וכדמפרש טעמא בכתובות דק"ח דמחזיר לו אבידתו משום דמצוה הוא, הרי מפורש במשנה דכל דבר שמצוה הוא. רשאי לעשות ואין חוששין מה שזה נהנה ובשמ"ק לכתובות שם אסברא לו יותר ובשם רבינו יונה כתב וז"ל ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה עביד כלומר על מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני כו' עכ"ל, והנה בנידון דידן מצוה עבידי הקהלה לההנות ת"ח מרא דאתרא וא"כ מה לנו להשגיח בהנאתו של הרב המודר הנאה, הא הקהלה יכולים לומר אנחנו רוצים לעשות מצוה ולההנות ת"ח שמצוה רבה הוא ומה לנו ולהנאתו של זה, ומ"ש מבקור חולים והשבת אבידה דשרי מטעם הזה: הן אמנם דלכאורה יש להוכיח מן הש"ס להיפך דלא סגי טעם דמצוה במקום שהמודר מקבל הנאה, דבכתובות דק"ח קאמר בשלמא שוקל שקלו דמצוה עביד דתנן תורמין על הגבוי כו' וכלומר דמשום זה לא נהנה מידי כיון דבלא"ה תורמין עבורו, ומשמע מזה שאילו קבל המודר הנאה לא היה מהני טעם דמצוה להתירו, אבל באמת זה אינו, דאי נימא דטעם דמצוה לא מהני ורק הטעם דשוקל שקלו משום דלא נהנה מידי א"כ למה הוצרך הש"ס התם לומר הטעם דמשו"ה שוקל שקלו משום דמצוה עביד, למה לי' טעם דמצוה הא במקום שלא נהנה אפי' ליכא מצוה עביד נמי שרי, ועוד דהא הש"ס כולל שוקל שקלו והחזרת אבידה כאחת ובשניהם קאמר הטעם משום דמצוה עביד ובהחזרת אבידה הוי ודאי הנאה ואפ"ה שרי, ואי נימא דשוקל שקלו הוי טעמא משום דלית לו הנאה א"כ שני דינים הללו שוקל שקלו ומחזיר אבידתו יסתרו זא"ז, ובכדי ששני דינים הללו לא יסתרו זא"ז נ"ל פשוט דודאי שבמקום מצוה שרי אפי' כשזה נהנה וכדמוכח ממחזיר לו אבידתו ומסתבר בטעמא דהלה מצי לומר אנא למצוה מכווני ורוצה אני לעשות מצוה ומה לי ולהנאתו של זה, אבל זה אינו שייך כ"א במצוה דהשבת אבידה וכיו"ב דאי"א למדיר לעשות המצוה כ"א למודר הזה שמצא אבידתו ואי"א לדחותו שילך לקיים מצוה זאת באדם אחר, כיון דשום אדם אחר לא נאבד לו אבידה במקום זה, ובכה"ג ודאי דיכול המוצא לומר מה לי ולנדרו של זה אנא בעינא לעשות המצוה שאינה ה' לידי ואע"ג שהלה יקבל הנאה פי"ז, אני איני מכוון לההנותו כ"א