זקן אהרן חלק ב עז

זו תמיד שמוכרח להוסיף מים שאובין בכל יום ואם לא יוסיף אז תתיבש לגמרי במשך ימים אחדים כי המקוה הוא מי בצעין וסמוכה לבצעי המים שבתוך השדות ואם יש הרבה מים בבצעי השדות אזי המקוה מלאה על גדותיה ובאם בצעי המים שבתוך השדות נתיבשו אזי גם מי המקוה מועטין. וכ"ת פסל המקוה מחשש זוחלין וחשש לשיטת המבי"ט דאין לנו מעין בזמן הזה, ומקוה שאינה מי מעין צריכה אשבורן דוקא ולכן מקוה זו שזוחלת והולכת הלוך וחסור פסולה, ויצאו עליו עוררין משום דכל שהזחילה אינה ניכרת לא הוי זחילה כמבואר ביו"ד סי' ר"א סעיף נ"א, ובכן שואל הוא אם יפה הורה לפסול: ע"ז אמינא לו כי תחזקנה ידיו בהוראה זו ואם אך אפשר לתקנה ודאי יש חיוב לתקנה באשר חשש דזחילה הוא חשש גדול גם בכה"ג שאינה ניכרת, ותנא דמסייע לי' הוא הגאון מוהרי"א מקאוונא ז"ל בספרו עין יצחק סי' כ"ב, אף שידוע דרכו בקדש להקל תמיד ובשאלה כזאת ממש פסק להחמיר שרק אותן שכבר טבלו קודם שהורגש החסרון עלתה להן טבילה אבל מכאן והלאה אסר לטבול בתוכה עד שיתוקן החסרון, וגם בתשובת דברי מלכיאל ח"ג סי' ס"ד החמיר בכיו"ב, ובאמת החשש הוא גדול עד שאין צורך לבוא לשיטת המבי"ט מה שאין לנו מעין בזה"ז, דבלא"ה יש דרך רחב יותר לומר שאין בזה דין מעין, דלפמ"ש כת"ר שהמקוה סמוכה לבצעין שבשדות, וא"כ מפורש הוא בתוספתא פ"א דמקואות שהחופר בצד הנהר במקום הביצין הרי הוא כמי תמצית וכ"כ הרמב"ם פ"ט מהלכות מקואות וז"ל החופר בצד הים ובצד הנהר במקום הביצין הרי הן כמי תמצית שלא פסקו כו' עכ"ל, ועיין בתשובת משכנות יעקב שהאריך לבאר דמקוה כזו אין דינה כמעין והוכיח מתוספתא זאת, אלא דלאחר הדקדוק בלשון התוספתא י"ל דאין ראיה מתוספתא לנ"ד, דזה לשון התוספתא החופר בצד הנהר במקום ביצים כו', ויש לדקדק למה הוצרך לשניהם, נהר ומקום ביצים והלא באחד מהם סגי או נהר או מקום ביצין, הן אמנם שבתשובת עין יצחק שם הרגיש בדקדוק זה וכתב שגם אצל ביצין צריך לכתוב ובצד בוא"ו, אבל קשה להגיה התוספתא ולשון הרמב"ם שכתבו במקום ביצין, ולכן נראה בפשוטו דהתוספתא ס"ל דדוקא אם חפר בצד הנהר במקום הביצין ממש הוי מי תמצית אבל כשחפר שלא במקום הביצין ממש אלא שיש הפסק בין הביצין למקוה ומקום ההפסק יבישה אין דינם כמי תמצית אלא כמעין, ושוב ראיתי בס' ד"מ שם לפרש כן לתוספתא והכריח פי' זה מסברא דאלת"ה יקשה בכל המקואות ניחוש שמא מתחת לארץ נמשכים המים מאיזה נהר או ים וכדאיתא בחגיגה דכ"ב דארעא חלחולי מחלחלא ונימא דהוי כמו מי תמצית, וגם בכל מעין ניחוש שמא אינו מעין רק מקורו מאיזה נהר ע"ש. וא"כ בנ"ד שיש הפסק בין הביצין למקוה אין אומרים דהוי מי תמצית ואכתי י"ל דדינה כמעין שמטהר גם בזוחלין, אלא דבכ"ז אין אנו צריכין לשיטת המבי"ט משום דאף אי נימא דדינה כמעין, מ"מ לפמ"ש כת"ר דמוסיפין על המקוה בכל יום מים הרבה א"כ רבו הנוטפין על הזוחלין דבכה"ג לכו"ע אינה מטהרת בזוחלין וכמבואר בכל הפוסקים: הן אמנם שגם טענת המערערים ומפקפקים על הוראת כ"ת מטעם דהוי זחילה שאינה נכרת, הוי נמי טענה חזקה מאוד באשר כן מבואר ביו"ד סי' ר"א סעיף נ"א להלכה פסוקה בלי שום חולק שאם נקבה המקוה ומימיה חולפין מעט מעט או נבלעין בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן נכרת, ויסודתו בהררי קדש כי הב"י שם הביא דין זה בשם הרשב"א, ואם כי החת"ס חיו"ד סי' רי"א תמה מנ"ל לרשב"א דבר זה דגם בנקב הוי כן ע"ש, אכן באמת המעיין בב"י כתב שם גופא בטעמו של הרשב"א עפ"י סברא חזקה דאם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשירה שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט, וי"ל דהחת"ס לא ניחא לי' בטעם דארעא מחלחל משום דכתבו התוס' בפסחים די"ז דהא דארעא מחלחלא היינו דוקא במעין ומעין מטהר גם בזוחלין וכאשר הקשו האחרונים באמת כן על הב"י אבל באמת דינו של הרשב"א אינו נצרך לסברא אלא הוא מוכרח מכמה מקומות בש"ס כאשר הזכירו זה הפוסקים, חדא ממשנה פ"ה דמקואות מ"ו בש"א מטבילין בחרדלית ובה"א אין מטבילין ומודים שגודר כלים וטובל בהן, וכבר כתב הרא"ש בנדה דסתם גודר בכלים אי"א להדק כ"כ שלא יצאו מים בין כלי לכלי ולא הוזכר במשנה שיהא צריך לסותמו בטיט או בסיד, א"כ מוכח מזה כהרשב"א דזחילה שאינה נכרת לא חשיב זחילה, ועיין עוד בפי' הראב"ד לעדיות פ"ה מ"ב כתב להדיא וז"ל ומודים שהוא גודר כלי כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע"פ שהמים יורדין בין כלי לכלי אין בכך כלום כו' עכ"ל, וגם בס' האשכול הלכות מקואות סי' ס' הוכיח ממשנה זאת דאם מי המקוה זוחלין מעט מעט לא מיקרי זוחלין, ואין לדחות ולומר דמשנה זאת מיירי במעין ומשו"ה כשירה דמעין מטהר גם בזוחלין אבל לא מטעם זחילה שאינה נכרת, דהא הרמב"ם בפיה"מ והראב"ד גופא העתיקו מהתוספתא דמפורש דמיירי במקוה של גשמים ואפ"ה כשר בגודר אע"ג דבין כלי לכלי זוחלת ובע"כ משום דזחילה שאינה נכרת לא חשיבה זחילה, ועיין בתשב"ץ ח"א סי' י"ז הביא עוד ראיה בשם הרשב"א מהא דתנן מקוה שנמדד ונמצאת חסירה כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות, ומשמע דרק כשחסר משיעורו אבל כשיש בה מ' סאה אף שחסר כשירה ולא חיישי' לזחילה דהוי ספק דאורייתא, אלמא דזחילה שאינה נכרת לא שמה זחילה, וראיה זאת הביאה החת"ס שם מדעתו ואשתמיטתי' שכבר הביאה התשב"ץ בשם הרשב"א גופא, והרי בארנו דדין זה דזחילה שאינה נכרת לא חשיבה זחילה נפתח בגדולים ה"ה הראב"ד והרשב"א ומקורם מן הש"ס, ומחמת זה תמה אני על הגרי"א מקאוונא שזכרתי לעיל בהיות שכחא דהיתירא עדיף לי' תמיד ולמה בדין זה החמיר כ"כ נגד מאורינו ורבותינו גדולי הראשונים ז"ל וגם הופסק כן להלכה ביו"ד שם בלי חולק, אם לא שנימא דהבין בכוונת הרשב"א מה שכתב שאין הזחילה נכרת אין הכוונה שגוף הזחילה ותנועת המים אינה נכרת ואינו כמעין שניכר תנועות המים שזוחלים אנה ואנה, אלא הכוונה שהחסרון אין ניכר במקוה, דכיון שרק מעט מעט נבלעין בקרקע, ולכן בשעה שנבלע המים אין ניכר עי"ז שום חסרון במקוה למי שעומד ורואה במקוה מלמעלה כי חסרון מועט כזה אין ניכר לראות העין. ואם כי לאחר המדידה או גם בלי מדידה כשיעמוד זמן הרבה ירגיש שנחסרה המקוה, אפ"ה לא חשיבה זאת זחילה נכרת דאנן בעינן שיראה שזוחל, ואי נפרש כן הכוונה אז ממילא בנ"ד וכיו"ב שאינו נבלע מעט מעט אלא החסרון גדול עד שבמשך שעות אחדות יופחת כמה צנטימטר וגם יקרה שכל המקוה תתיבש, זה מיקרי זחילה נכרת דאם כי ברגע אחת שיעמוד אצל המקוה לא יהא ניכר החסרון. אבל אם יעמוד שם איזה משך קטן יתראה גם לעיניו החסרון שבא ע"י הזחילה ומיקרי שפיר זחילה נכרת, כן היה אפשר לומר מצד הדוחק, אלא שלשון