זקן אהרן חלק ב עה

רואה ג' פעמים רצופין ובאם לא היו רצופין לא נאסרה, ובנ"ד לא ראתה יותר משתי פעמים רצופין וגם שהתה לבדוק עד למחר בבקר ובכה"ג ודאי דאין זה ענין לרואה מחמת תשמיש ואין שום מקום לחשוש בזה, ובלא"ה כיון דהרופא מצא אצלה מכות ופצעים ודאי דתלינן במכה כמפורש בש"ס ופוסקים דאם יש לה מכה באותו מקום תלינן במכתה, ואם כי הרמב"ם סובר דבעינן דוקא שנדע שמכתה מוציאה דם דכ"כ להדיא בפי"א מהלכות איסורי ביאה וכן אם היתה בה מכה והיה הדם שותת ממנה כו' ה"ז טהורה, הרי שכתב מפורש והיה הדם שותת ממנה וכ"ה דעת סה"ת והגהמ"י ומרדכי ודייקו הכי מלשון הש"ס בנדה מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא משמע להדיא שצריכה לדעת שהדם יוצא מן המכה, אכן ידוע שיטת הרשב"א דס"ל דמסתמא תולין במכה אף אם אין אנו יודעין כלל אם מכה זו מוציאה דם דמסתמא כל מכה מוציאה דם וכמו שפי' הב"י וכל מפרשי הטור כוונתו, אף שגדולי האחרונים ה"ה הש"ך והחכ"צ כתבו שאין כן כוונת הרשב"א, אבל גם לדבריהם הוי דוקא לטהר את הדם שלא תשב ז' נקיים בעינן לידע שמכתה מוציאה דם אבל לענין לאוסרה על בעלה א"צ לדעת שמכתה מוציאה דם וכמ"ש הש"ך בסק"כ והכו"פ שם, וכדבריהם מוכח להדיא מלשון הש"ס ורמב"ם בפ"ד מהא"ב דמיירי התם בדין דרואה מחמת תשמיש כתב סתם תולה במכתה, ובפי"א שמיירי בדין טהרת הדם הצריך שיהא הדם שותת, ואין מחלוקת לפ"ז בין הרמב"ם ורשב"א ד ענין רואה מחמת תשמיש לכו"ע לא בעינן שתדע שמכה מוציאה דם, ואפי' להרמ"א שאינו מחלק בזה וסובר דגם לענין רואה מחמת תשמיש בעינן שנדע שמכתה מוציאה דם. אבל גם לדידי' באשה שיש לה ווסת קבוע יכולים לתלות שלא בשעת ווסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכחה מוציאה דם, או גם אם אין לה ווסת קבוע כשיש ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ס"ס, ספק מן הצדדין או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה וכמבואר כל זה בדברי הפוסקים, ותול"מ: והנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן נה ב"ה יום ב' י"ב שבת תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלללנדער שליט"א רב בק"ק טשערנאוויץ (רומיני') ע"ד שאלתו במקוה שכך עשויה, שלמטה בקרקע נמוך הרבה יש מקוה כשירה רק מפני שבשם אי"א לירד ולטבול מפני עומקה, לכן עשו כנגדה מלמעלה עוד מקוה, ובכדי להעלות המים מהתחתונה להעליונה ממשיכין צנורות של הוואסערלייטונג לתוך המקוה הכשירה, וכאשר יתמלאו שם המים בתחתונה עד שיגיעו גם לעליונה ע"י הנקב שבין שני המקואות אז יוסתם נקב המוריד וממשיך המים באופן שבשעת הטבילה הנקב הזה המחבר את המקואות סתום, ונסתפק כמה ספיקות אם רשאי לטבול בעליונה כאשר יבואר בדברנו, והנני בזה להשיבו כי המקוה כשירה, הספק הראשון מה שבעה הטבילה נסתם הפתוח הוא הנקב שבין שתי המקואות ונמצא דהטבילה היא בשעה שאין שום השקה, תמיהני מה מקום לספק בזה, הא השקה אין נצרך כ"א היכי שהמים שבמקוה העליונה הא פסולים מחמת שהם שאובין או פסול אתר ואתה בא להכשירם ע"י השקה למים כשרים, וגם בכה"ג הא דעת המחבר יו"ד סי' ר"א סעיף נ"ב דאם אך היו רגע בהשקה נשאר כן לעולם בהכשירם אפי' נסתם הנקב אח"כ, ואף שהש"ך שם הביא בשם רבינו ירוחם שנסתפק אם נשאר השאוב בהכשירו לאחר סתימת הנקב, אבל הנו"ב מהדו"ת סי' קמ"א תמה על האוסרים והעלה להקל ע"ש, אכן בכה"ג בנ"ד אין שום מקום לדון דבר השקה, דהא המים שממשיכין לתוך המקואות מן הוואספרלייטונג המים כשרים הם, כיון דמן הנהרות הם באים, ומה שנמשכו דרך הצנורות לא נעשו שאובים עי"ז משום דאין תורת כלים עליהם, ומעולם לא נעשו שאובים וכשרים לטבול בהם, וא"כ מה צורך להשקה למקוה התחתונה, וממ"נ תמה אני על ספיקו של כ"ת, אם המים פסולים עד שנצרך להכשירם ע"י השקה, א"כ מה לו לפקפק על סתימת הנקב אח"כ דשמא עי"ז נתבטלה השקה הקודמת תיפוק דלא היה כאן השקה כל עיקר גם מתחלה דהא מים שהם זוחלים אינם יכולים לחבר שני מקואות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות מקואות ה"ז והמים שבצינורות הם זוחלים בשעת ניצוק וגם המים שבמקואות גופא זוחלין ממעלה למטה וממטה למעלה, ואם המים שבמקוה כשרים הם ואינן שאובין מה צורך להשקה, ובהם גופא אפשר לטבול: וגם מה שנסתפק כיון דהצנורות הללו של מתכת הם דמקבלין טומאה א"כ הווייתו של מקוה ע"י דבר המקבל טומאה, גם בזה פשוט דאין שום חשש כלל דכולהו צדדי למעליותא אית בזה דהא הצנורות הללו רובם טמונים בתוך הקרקע והקצה שיוצא לחוץ מחובר הוא לקרקע ובכה"ג בטל אגב קרקע ואין מקבלין טומאה כמבואר במשנה ב' פי"ח דכלים וספ"ח דשבת, וכ"כ הרא"ש הלכות מקואות סי' י"ב שסילונות המונתות בקרקע מיקרי תשמישי קרקע וכן פסקו כל הפוסקים בטושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף מ"ח. הן אמנם דבנו"ב כתב דדוקא כשנעשה מתחלה לשם כך לשמש את הקרקע והכל הולך אחר תחלת עשייתו לשם מה נעשו, אבל כל הפוסקים לא הזכירו זה וסתמו וכתבו שם וז"ל ואם הסילון של אבר או של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע, ועיין בנו"ב סי' קל"ז שמשום שסתמו הפוסקים ולא חלקו בזה צידד הוא עצמו דדוקא כשהסילונות מונחים על שטח הקרקע ולא נתחברו לא בבנין ולא טמונים תוך הקרקע ועיקר טהרה שלהם משום שמשמשים את בקרקע, בזה בעינן תחלת העשייה לשם כך, ועיין בחת"ס חיו"ד סי' קצ"ח שהוכיח מלשון הרשב"א שאפי' לענין הווייה בטהרה דאורייתא מהני ביטול אגב קרקע, וא"כ סילונות של וואסערלייטונג רובן טמונים בתוך הקרקע והמיעוט שבולט לחוץ מחובר בכתלים ובטלי אגב קרקע אפי' כשלא נעשו מתחלה לשם כך, ובשגם שודאי כל הסילונות נעשו על דעת לטומנם בקרקע ולמשוך מים על ידן. דרוב הצנורות לשם כך נעשו ובכה"ג אזלינן בחר רוב הקונים כמפורש בתוספתא דכלים שאם אומן זגין לבהמה ולדלתות אזלינן בתר רובא ואם רובא קונים לדלתות הרי אלו טהורין עד שיפרישן לבהמה, ועיין בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קל"ז דיחדות שקונים בחנות ונעשו שכל מי שיקנם יעשה בהם מה שיצטרך מיקרי נמי נעשו לשמש את הקרקע כיון שנעשו על דעת הקונה ע"ש, ויש מקום להאריך בזה