זקן אהרן חלק ב עד

ביד נכרי או של הנכרי גופא דאפי' בשל עצמו נמי לא טרח, דרק טעם דמרתת לא שייך בשל עצמו דכיון דשלו הוא ואינו נתפס כגנב אפי' כשיתודע זיופו משו"ה לא חש לזייף, אבל לטעם דלא טרח מה איכא בין שלו לשל אחר ואפי' בשלו נמי לא ירצה לטרוח ולזייף. ואם כי החילוק פשוט בסברא, בכ"ז יש להביא ראיה דבבשר לא חיישי' שמא יטרח לזייף מהא דאיתא ביו"ד סי' קי"ח סעיף ט' דבשר הנמצא ביד עכו"ם וכתוב עליו חותם או כשר אע"פ שאין ידוע מי כתבו והוא שלא יהיו מצוים שם עכו"ם היודעים לכתוב. והא האי דינא בשלו מיירי וא"כ למה לא נימא דחוששין לזיופא כיון דלא מרתת א"כ יטרח לזייף לכתוב כתמונת אותיות עבריות, וביין ודאי דחיישי' להכי דהא לא מצינו ביין שום עצה אחרת זולת שיהא השומר יושב ומשמר ולא סגי שיכתוב בכתב עברי שאין העכו"ם יודע לכתוב. ובע"כ משום דאמרי' דטרח לזיופא וללמוד לעשות כתב כתמונת אותיות עברית ולמה לא אמרי' כן לגבי בשר, אע"כ דגבי יין שאני דבעי' נמי שיהא מרתת ולכן בשלו דלא מרתת אסור, אבל בבשר סמכינן דלא טרח לזיופא ע"ז לחוד ולכן אפי' בשלו נמי מותר, ומיושב שפיר קושית כ"ת דמ"ש ממטהר יינו, וכן מההוא עובדא דמורייס שהבאתי דביין שאני כיון דאיכא תבת ניסוך לא סגי טעם דלא טרח ובעינן נמי לטעם דמרתת ולכן בשלו דלא מרתת אסור משא"כ בבשר ובשאר איסורים סגי בטעם דלא טרח לחוד, דלטעם זה אפי' בשלו נמי שרי: ובדרך זה יתורץ נמי קושיתו השניה של כ"ת על ההיתר השני שצידד משום דלא מרע נפשי' ולכן לא חיישי' שמא יזייף, והנה גם היתר זה כבר הקדימו השבו"י שם דכיון שהנכרי קבע בזה עסק מסחרו אמרי' חזקה שתגר לא מרע נפשי' ולזייף כדנקטינן ביו"ד סי' קי"ד סעיף ה' אלא שכ"ת הקשה ע"ז הא גם במטהר יינו בודאי הנכרי רצונו לעשות בזה מסחר ולמכור יינו של ישראל דמשו"ה לקח לישראל שיטהר יינו ואם יתוודע שזייף ודאי יפסיד מסתרו ואפ"ה אמרי' דאסור משום דחיישינן שמא יזייף, ולמ"ש ניחא דבבשר ושארי איסורים דחשש הזיוף אינו נובע כ"א מחמת הנאת ממון מה שירויח ע"י הזיוף, שכר השחיטה ומכס הקהלה, בכה"ג לא חיישי' בתגר משום דאמרינן דכשירצה לזייף יבוא לחשוב ההפסד כנגד השכר ושמא יתוודע הזיוף ויפסיד כל מסתרו ועי"ז ימנע מלזייף דהנאת הריוח שיבוא ע"י הזיוף אינו שוה לו לעומת ההפסד שיגיע לו אם יתוודע זיופו, וכל זה כשהריוח וההפסד הוא דבר שבממון שייך לחשוב הפסד כנגד השכר, משא"כ לגבי יין דחשש הזיוף נובע לא משום ריוח ממון כ"א מחמת הנאת תבת ניסוך, והנאה זאת היא גדולה עד שאפי' במקום תשש הפסד לא ימנע מזה ההנאה, דהנאה ותענוג הגוף אינה נמדדת עם הפסד ממון דלפעמים נות לאדם להפסיד ממון הרבה בשביל הנאת הגוף כל דהוא ועיין במג"א סי' כ' מ"ש בדין דאומן לא מרע נפשי': וארווחנא ליישב בזה גם קושית הנו"ב, דהנה באמת יש בנ"ד היתר פשוט עפ"י שיטת ר"ח בע"ז הביאו הטור יו"ד סי' קל"א והופסק להלכה בשו"ע שם סעיף ב' דהא דאסרו במטהר יינו היינו דוקא ביין של נכרי שגדל בכרמו שלא טרח בו כ"כ ולא הוציא הוצאות עליו ולכן אינו חושש כ"כ שמא יתוודע זיופו אבל היכי שקנה היין והוציא עליו הוצאות וטורח תש הוא לטרחו ולהוצאותיו ולא יזייף. ובנו"ב מהדו"ת סי' ע"א כתב דאפי' מה שגדל בכרמו לא החמירו אלא היכי שאין העכו"ם מוציא הוצאות על שמירת הטהרה והישראל מטהרו בלא תשלומין, אבל היכי שהעכו"ם משלם שכר השמירה חושש להפסד הוצאותיו ושפיר מרתת ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי דהעופות הנשחטות ודאי שאינם מה שהושיב העכו"ם על ביצים שלו דאין אדם עשוי לגדל תרנגולים מספר רב כ"כ שיספיקו לצורך מסחר בחנות ובודאי קונה התרנגולין מן השוק ודומה לקונה יין שהתיר ר"ת, וגם מוציא הוצאות הרבה על שמירת הכשרות שמביא שוחט לביתו ומשלם מכס הקהלה, ודאי דמרתת הנכרי לזייף כדי שלא יפסיד טרחתו והוצאותיו אם יתוודע זיופו, והיתר זה פשוט וברור דכבר התירו ר"ת אלא שהנו"ב שם כתב להקשות ע"ז מלשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות עכו"ם ששכר ישראל לדרוך יינו בטהרה כו', הרי שלשון הרמב"ם ששכר ישראל וא"כ הוציא הוצאות על שכר שמירה ואפ"ה אסור ע"ש, ולמ"ש גם זה ניחא דרמב"ם דוקא ביין הוא שסובר דאפי' במוציא הוצאות אינו נמנע מלזייף, והתם איה"נ דדינא הכי כיון דהנאת תבת ניסוך הנאת הגוף הוא לא ימנע לעשותה בשביל הפסד ממון וכמ"ש, ומה קושיא מכאן על דין דבשר דחשש הזיוף אינו אלא משום ריוח ממון ואמרי' שפיר דיחשב שכר הזיוף נגד הפסד שיפסיד כשיתוודע זיופו ולא יבוא לזייף, מסקנת הדברים הנח לישראל מנהג שנהגו לקנות מחנויות עכו"ם תרנגולות חתומות בפלומבוס בהיות שכבר הורה זקן הגאון בעל שבו"י ז"ל ועוד כמה אחרונים והדברים צודקים בטעמם וכמ"ש ואכ"מ להאריך יותר: והנני המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן נד כבוד הרב וכו' מהור"ר יהושע זאבערמאן שליט"א אב"ד דפאקשיווניצא. ע"ד שאלתו באשה שלמחרת ליל טבילתה בקומה ממטתה מצאה כתמים על הסדן ועל חלוקה ובדקה עצמה ונמצאת טמאה, המתינה עד עבור ווסתה וטבלה ושמשה ויהי בבקר והנה נמצא ג"כ כתמי דם על חלוקה וגם בבדיקתה מצאה מראה דם, ועל השנות המקרה הזה פעמיים צוה עליה בעלה שתלך לדרוש ברופאים. והרופאים מצאו שיש לה פצעים (ראנעס) באותו מקום, ועסקה ברפואות ירחים אחדים עד שהרופאים אמרו לה שכבר נתרפאה וטבלה ושמשה והיתה נקיה, ואתר חדש ימים טבלה עוד הפעם ושמשה ובבקר ראתה כתמים על חלוקה ועל הסדין ובדקה א"ע ונמצאת נקיה ולא היה לה במה לתלות הכתמים, רק הבעל מצא אח"כ ב' פעמים על חלוקו טפת קרי במראה אדום כדם ממש, ויוכל היות שהכתמים הוא מזרע הבעל מתשמיש האחרון כיון שמצאה א"ע נקיה בבדיקתה, והנה כת"ר לא ביאר כוונתו במה נסתפק, אם לענין לאוסרה על בעלה זה לעולם כדין רואה מחמת תשמיש, או רק לענין לטהר הדם הזה שלא תהא צריכה ז' נקיים. ומסגנון מכתבו ומשא ומתן שלו ניכר שחושש גם לאוסרה לבעלה, אבל תמיהני מה מקום ספק יוכל ליפול בזה והלא מחמת תשמיש לא מיקרי אלא כשוודאי ראתה מחמת תשמיש וכגון שהרגישה בשעת מעשה שהדם זב ממנה, או אפי' כשלא הרגישה רק מיד לאחר תשמיש קנתה ומצאה דם, ושיעור דהאי מיד הוא בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או הכסת ותטול עד לבדוק, ולא יותר, וגם בעינן דוקא שתהא