זקן אהרן חלק ב עג

נגד ר' יוחנן, אולם עיין ביאור הירושלמי במהר"מ ח"ב שמפרש דהא דא"ר יוחנן שם דברי הכל, רצה לומר דמכרה ד"ה בטילה ופליגי רק במשכנה ור"ל סובר דגם במכרה פליגי, ולפ"ז הרי סבר ר' יוחנן דבמכרה לצורף ישראל לא פליגי רבנן כלל אלא במשכנה הוא דפליגי ושפיר פסק הרמב"ם דבמכרה לצורף ישראל בטלה, ובמשכנה איה"נ דפסק דאף לצורף ישראל לא בטלה, וכיון שיישבנו דעת הרמב"ם שפיר יש לסמוך ולצרף דעתו להתיר במכירה דהוי כביטלה, ובנ"ד דהמטפחות נמכרות לכל הבא לקנות הוי כביטלה. וגדולה מזה נראה דבכל הצלמים שנעשה לצורך מכירה אין צורך לביטול אלא דמעיקרא אינה נאסרת עד שיקנה אותם נכרי ויעבדנה וכל זמן שלא נעבדה וגם לא הוקצה לעבדה אינה נאסרת כלל, דאף דקי"ל דעבו"ז של נכרי אסורה תיכף משעת עשייה ולא בעינן שתיעבד, היינו רק כשעושה הנכרי העבו"ז לעצמו, ובזה אמרי' דמשעת עשייה נתייחדה לזה, אבל בעושה עבו"ז לצורך מכירה אינה נאסרת עד שיקנה אותה נכרי ויעבדנה או ייחדנה לעבדה וכעין הא דאיתא בפסחים דל"ח גבי לחמי תודה שהיו עושין למכור בשוק ואם לא מצאו למכור היו אוכלין אותן בחולין כי לא היה עליהן שום קדושה וה"נ להבדיל בין טל"ט לא חל עליו שם עכו"ם כיון שלא נתייחד עדיין לזה, ועוד דהא איתא בתוספתא דכלים ב"מ ספ"א שאומן העושה זגין לבהמה ולדלתות אזלינן בתר רובא ואם רובם קונים לבהמה טמאין עד שיפרישן לדלתות וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מו רוח כלים, הרי שתלוי בדעת רוב הקונים והוי כנחייחד כזה, וכ"ש בנ"ד שכל הקונים אינם קונים זה לעבדה ואין אפי' מיעוטא דמיעוטא שיקנה כזה לצורך עבודה, דלית בזה שום איסור להשתמש בהם בבית, ולהשתמש במטפחות הללו בבתי כנסיות ובמד"ר נראה דמצורף לזה עוד צד היתר משום דברבים ליכא חשדא וכמבואר במס' ר"ה דכ"ד, ואף שכתב רבינו ירוחם הובא בבה"ט ס"ק כ' דאפ"ה מכוער הדבר, אבל כבר כתב בכנס"י חאו"ח סי' י"ג הובא בפ"ח יו"ד סי' קמ"א אות ו' דלא דיבר ביריעות האלה שהרבה מהן נמכרות בחנות וחותכין אותם ואם נטה החתך באותן צורות לא מדקדקין ודאי דאין ביטול גדול מזה ע"ש, וטעם זה איתא נמי בנ"ד שאין מקפידין לחתוך גם באמצע של השתי וערב: ראיתי כל דברי כ"ח בשאלתו השניה בנוגע לחזקת הרבנות דעיר גערוש הנקראת קאמפיא טירזא, ואם כי דבריו צודקים ברובן, אבל הלא עניני ממונות הוא ושמוע בין אחיכם כתיב, לכן למרות רצוני העז להשיבו לא אוכל להגיד דבר טרם אשמע טענות גם מצד השני, ואם רצונם לשמוע חות דעתי יואילו לכתוב לי טענות שני הצדדים ואז אשיב בל"נ כפי שיורוני מן השמים: והנני חותם בברכת אהרן וואלקין. סימן נג ב"ה יום ה' י"ד סיון תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר דוד גוטוויין נ"י באנטווערפען. ע"ד שאלתו במה שנהוג בעירו שלוקחין מחנויות של נכרים עופות נשחסות פ"י השו"ב דמתא ומשגיח עושה עליהם פלומבות על כל עוף ולפעמים יבות השו"ב לבית הנכרי ושוחט שם והנכרי חשלס לו שכר הילוך גם מכס הקהלה, וחושש כ"ת נהי דפלאמבי הוי כחותם בתוך חותם, אבל הא הטעם דמהני חותם בתוך חותם הוי משום דמרתת לזייף ומרחת לא שייך אלא במקום שגוף הדבר הוא של הישראלי והנכרי אינו אלא שלית או נפקד משא"כ הכא שהנכרי עושה בשלו ובביתו וא"כ למה לא נחוש שמא קנה חותם כזה ושוחט בעצמו עוד עופות בכדי להרויח שכר שחיטה ומכס הקהלה וזהו דומה למטהר יינו של נכרי דמבואר ביו"ד סי' קל"א דלא מהני חותם בתוך חותם אלא שיהא יושב ומשמר וכתב הט"ז ס"ק ג' הטעם שאין עכו"ם מרתת ליגע כיון שהוא שלו זהו חכן שאלתו: והנה לכאורה יפה טען כ"ת, ויש להוסיף ולחזק דבריו דכדבריו איתא להדיא במוהרי"ק שורש ל"ג וז"ל דאיכא למיחש דלמא טרח ומזייף בכדי למוכרם ביוקר לישראל דהא לא אשכחן היתירא כ"א בשולח ע"י עכו"ם ולא לשתמיט תלמודא דידן בחד דוכתי דהמוצא בבית עכו"ם שהוא מותר בחותם בתוך חותם עכ"ל, הרי שהעיד בגדלו דלא אשתמיט הש"ס להחיר ע"י שום סימן כשהדבר הוא של הנכרי ובביתו. וגדולה מזה נ"ל שלא רק שלא מצינו היתר בש"ס, אלא עוד אפשר להוכיח מן הש"ס איסור, בההוא עובדא דאיתא בע"ז דל"ד ההוא ארבא דמוריים דאתא לנמל דעכו אותיב ר' אבא נטורי בהדה וכיון דלא מצא עצה אחרת כ"א להושיב שומרים ולא הסתפק לחתום חב"ח מכלל דהיינו משום דהמורייס היה של הנכרי עצמו ולפיכך לא מהני שום סימן זולת שומר, ויש בזה מקום אמנם להאריך ולפלפל הרבה, אבל בהיות שאין הדברים מתאימים לדינא דלדינא כבר הורה זקן שבחבורה הוא הגאון בעל שבו"י ז"ל בסי' ע"ב בעובדא זאת ממש להיתר גמור ואפי' לכתחלה, ומי ירים ראש נגד הוראותיו של אוחו רב דרב גוברי' והלכה כמותו בכ"מ, ואחריו עוד כמה אחרונים הלא בספרחם דמותר להמשיך המנהג בענין שחיטה אצל קצב נכרי, ורק על טענת כ"ת מ"ש ממטהר יינו של נכרי דלא מהני חב"ח וכן הראיה מעובדא דמורייס שהבאתי, אבוא בזה ליישב בכדי שלא יקשה מכאן על השבו"י, דהנה בהיתר דחב"ח איכא נמי טעם אחרינא לבד טעם דמרתת והוא משום דלזייף שני חותמות איכא טרחא יתירה ולא טרח לזייף וכדאמרינן בע"ז דל"ט חותם אחד טרח ומזייף כו', וטעם זה לחוד בלא טעם דמרתת נמי סגי להתיר וכדמשמע להדיא מלשון הש"ך יו"ד סי' ק"ל סק"ח וז"ל משום דנכרי לא טרח ומזייף א"נ דמרתת עכ"ל, ואי נימא דבעינן תרווייהו דוקא הכי הול"ל לא טרח ומזייף ומרתת, ומדכתב א"נ דמרתת משמע להדיא דטעם דלא טרח לחוד נמי סגי להתיר, ומה שהחמירו במטהר יינו להצריך נמי טעם דמרתת, היינו משום דגבי יין לבד הנאת ריוח ממון שמרוויח ע"י זיוף איכא נמי חבת ניסוך ומשו"ה לא סגי בטעם דלא טרח לזייף משום דאמרי' דאהבה וחבת ניסוך דוחקת אותו לטרוח אפי' טרחא מרובה נמי וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ח סק"ה דביין החמירו טפי ע"ש. ומבואר בש"ס עבו"ז דל"א בפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן דסובר ר"א דליין לא סגי אותה השמירה דמהני לגבי שאר אסורים אפי' גבי הנך שהם דאורייתא, וכן איתא בירושלמי שם פ"ב סוף ה"ג לכמה אמוראי ע"ש, ולכן החמירו לצרף בזה גם טעם דמרתת ודוקא ביין החמירו בזה אבל בבשר או בשאר איסורים דלא שייך תבת ניסוך, סגי בטעם דלא טרח לחוד, ולטפס דלא טרח אין לחלק בין דבר שהוא של ישראל