זקן אהרן חלק ב עא

דאלת"ה א"כ לפי' הב"י ורמ"א דר"ש מיירי בנפל חתיכה ממקור לבית החיצון והחתיכה מוציאה דם א"כ למה לי' לטעם דאין דרך ראיה בכך תיפוק דהדם דם מכה הוא, אע"כ דה"פ כיון דאין דרכה לראות כך א"כ דם נדה זאת נקרא דם מכה ולא מטמאינן אותה, ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים ז"ל על הרמ"א יו"ד סי' קפ"ח שכתב על עובדא דר"ש שזהו כמו מכה א"כ למה לי' לר"ש לומר דאין דרכה לראות כך תיפוק דדם מכה הוא, ולמ"ש ניחא דכוונת רמ"א הוא דכיון דאין דרכה לראות א"כ דם נדה זאת נקרא דם מכה ולא מטמאינן אותה וכן הבין הט"ז דאפי' בידוע שדם נדה הוא מטהרינן: וגם זה אין לדחות ולומר דבנ"ד כיון דלא תרגיש שום כאב במקום החתך לא נקרא זה מכה כלל, דאפי' כאב אם דינו כמכה לא ברירא מלתא וכבר דברו האחרונים בזה הרבה עיין ט"ז יו"ד סי' קפ"ז סק"י וסקט"ו וסי' קצ"א ס"ק ד' דכאב דינו כמכה, והח"צ סי' ע"ג השיג עליו מהמשנה דחוששת בפי כריסה הוי וסת, ואי נימא דכאב הוי כמכה לא תקבע וסת לעולם דכיון שחששה בפי כריסה תלינן דדם מכה הוא א"ו דלא נקרא מכה אלא שנתהוה מורסא או בועה וכן הוקבע להלכה בשו"ע או"ח סי' שכ"ח דדוקא כשנתקלקל כ"כ עד שנעשה מכה או בועה וכיו"ב אבל כאב או מיחוש לא נקרא מכה וכמו כאב שינים דאין מחללין שבת ע"י ישראל עיין בדבריהם, וכ"ש בנ"ד שגם שום כאב לא תרגיש, לא נקרא זה מכה לתלות, דז"א דהא אדרבה מצינו בכ"מ בש"ס לשון מכה על שום דבר מקולקל כגון בנמצא קורט דם בביה"כ אם אין שם מכה קורט דם מנין, הגם שודאי אין להוכיח מזה לנ"ד וכיו"ב לומר כן גם כאן שמהדם היוצא מוכח שיש בה מכה שם, דמה ראיה הוא דהתם חזינן על האבר דסריך בו קורט דם מה שאין בטבעו כלל כשהאבר הוא בבריאותו, וא"כ קורט דם זה מנין ע"כ אמרי' דודאי בא מחמת שיש באבר מכה במקום זה, אבל כאן באשה הא טבעה להוציא דם ממקורה בשעת וסתה רק שאנו דנין שמא בא דם זה ממכת הפצע וחתך שנעשה ברחם, ולכן כל זמן שאין אנו יודעים בבירור אם יש לה מכה וגם כאב לא תרגיש לא אמרינן שדם מכה הוא, אמנם עכ"ז הא זה מוכח מהך דקורט דם בביה"כ דהש"ס קורא לשון מכה על ענין קלקול לבד דהא עינינו רואות שאין שם מכת מורסא וכיו"ב במקום הקורט דם ובע"כ דהקלקול קרי לי' מכה, ולזאת נראה נכון שגם מ"ש בברייתא דנדה דתולה במכתה ג"כ פירושו כאב וקלקול ברחם, שאין קלקול יותר גדול מנחתך ונתפר המקור ובודאי תלינן בו. וגם ראיית החכ"צ מהך דינא דכאב השינים דלא מחללי' שבתא ע"י ישראל, נמי לאו ראיה הוא לסתור דברי הט"ז מטעם אחר פשוט, והוא דודאי גם אם האשה מרגשת כאב גדול אם היינו יודעים בבירור שאין לה שם מכה לא מצינן כלל לתלות בה, אלא דדעת הט"ז נראה דס"ל דאנן אמרינן דכיון דמרגשת כאב גדול והמקום הוא בית הסתרים שאי"א לה לראות ולידע זאת בבירור תלינן שיש שם מכה שעפ"י רוב כאב גדול מחמת מכה הוא בא ודרך מכה להוציא דם, משא"כ בכואב בשיניו הא חזינן קמן דאין שם מכה אלא כאב ולכן אפי' כאב גדול הוא אין מחללין עליו שבת ע"י ישראל ולכן אוסר הט"ז הוצאת השן משום סיוע הישראל ודו"ק, ועכ"פ מה שכתבתי נראה לכאורה נכון דנידון דידן הוי פשוט יותר להתיר מעובדא דר"ש גם לפי' הב"י ורמ"א וכ"ש לפי' הפלתי וסייעתו וכמו שכתבתי: אלא דשוב ראיתי דיש לדחות היתר זה, דנהי דכל הנשים אין דרכן לראות בראיה כזאת, אבל האשה זאת כיון שניטל המקור ממנה הוי תו דרכה לראות באופן כזה ולגבה הוי דרכה בכך ולא דמי לעובדא דר"ש דאינו אלא מקרה שנפל המקור מחמת חולשה ולכשתתחזק תחזור המקור למקומו. משא"כ כאן כיון שנחתך המקור לא ישוב עוד ודרך קביעות יהיה כן מהשתא וא"כ לגבי דידה דרכה בכך לזוב דם מעורקים הנשארים, ומה לנו להשגיח על שאר נשים דעלמא, וראי' דכל כה"ג לגבי דידה אזלינן דאלת"ה יקשה טובא בסוגיא דנדה דמ"א דיליף מקרא שאין אשה טמאה אלא ביוצא מדוה דרך ערותה לאפוקי דרך דופן, ולמה לן קרא ע"ז תיפוק לי' דדרך דופן הוי שלא כדרך ראייתה וכמו שהקשה הסדורי טהרה בסי' קפ"ח ע"ש, ובע"כ כמ"ש דאזלינן לגבי דידה ולכן איצטריך לאפוקי אם היה באופן שדרך אשה זו לראות כך ולגבה דרכה בכך כמו בנ"ד: אמנם אפ"ה לדינא נראה להתיר עפמ"ש החת"ס סי' קמ"ה וסי' קע"א דעיקר גרמת הטומאה לדם נדה הוא שפתי פי הרחם דוקא וכל שלא עברה הדם שפתי פי המקור לא נטמאה כלל, ומ"ש רש"י בנדה דכ"א ד"ה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם הוא לאו דוקא דרש"י לא נחית לכך דהא איירי משפופרת שהפסיק באורך כל כותלי בית הרחם לכן לא דקדק רש"י בכך אבל האמת הוא דכל שלא עברה פי המקור אינה טמאה ע"ש, וא"כ בנ"ד כשניטל המקור ואין כאן פי המקור אין הדם טמא אפי' בהרגשה גמורה וכ"ש כשלא היה לה אלא הרגשת זיבת דבר לח דאין זה הרגשה דאורייתא כמו שהוכיח השב יעקב מדאמרי' ר"פ הרואה כתם גבי מי רגלים אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה כו' וקשה מה ספק יש כאן הא בודאי ארגשה זיבת דבר לח שהרי הטילה מי רגלים אע"כ שאין זה הרגשה, וכיון שמכותלי מכתב כ"ת נראה שאין בה הרגשת כל הגוף אלא זיבת דבר לח נלע"ד שאפשר לסמוך ולהתיר וה' יצילנו משגיאות: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן נא ב"ה יום ד' ו' אב תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר דוד הובערבאנד נ"י. ע"ד שאלתו, מה שמניחים וואטא לתוך השינים החלילים והוואטא בולע מבשר שאוכל ולפעמים נשאר שם גם חתיכות בשר אם צריכים להסיר הוואטא כשרוצה לאכול מאכלי חלב והעולם אינם נזהרים בזה: והנה שאלה כעין זו הובא בתשובת האחרונים בדבר השינים הזרים אשר רבים יעמדו להם בפיהם ויאכלו בהם מאכלי תלב ובשר וגם בפסח, וכתבו הטעם משום דהשינים והפלומבות נעשות ממין דבר קשה ושיע דלא בליעי ולא פלטי כמו כלי זכוכית וגם המאכלים שאוכלים עפ"י הרוב המה רק מכלי שני שאין היד סולדת בהם, ולפ"ז משמע דהסותמים רק בוואטא שדבר רך הוא ובולע ופולט הרבה יותר משארי מאכלים, דהיה ראוי באמת להחמיר ולהסירם ולהחליפם מחלב לבשר, דעל טעם השני מה שאוכלים עפ"י רוב רק מכלי שני, על טעם זה לחוד כנראה לא סמכו להתיר בלי צירוף