זקן אהרן חלק ב סז

צורות לנוי ואע"פ שאינה עבו"ז שנאמר לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהן לעבו"ז ואין אסור לצור צורות לנוי אלא צורת האדם בלבד כו' עכ"ל וגם בס' המצות ל"ת ד' כתב כלשון זה וביאר שם כדי שלא יחשוד להם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדים עבו"ז שיחשבו כי לצורות כתות והוא אמרו ית' לא תעשון אתי עכ"ל, הרי להדיא דמפרש דאיסור דלא תעשון אתי גופא הוי משום לתא דעבו"ז וכהסמ"ג, וכיון דלסמ"ג איסור זה הוי נמי משום לתא דאליל משו"ה שפיר מביא עלה לדברי רשב"ג דבמבוזין, דזה ודאי דמשום אליל ליתא במבוזין, ולפ"ז אפשר לצדד היתר בנ"ד משום דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג דאיסור צורת אדם הוי נמי משום אליל ובמבוזין שרי, א"כ על חותמת רשאי לצייר כיון דפעולת החותמת לחתום על האגרת ואגרת הוי בכלל מבוזין וכמ"ש, אכן מיראי הוראה אני ובשגם באיסור מה"ת ירא אנכי לסמוך ע"ז למעשה, דמי שבקינן פשיטותא דרשב"א ריטב"א ורמב"ן משום משמעות דורשין בלשון הרמב"ם וסמ"ג, דמפורש לא נאמר בדבריהם להתיר במבוזין אפי' בצורת אדם, ורק מכללא שמעינן לה מדס"ל דטעם איסור דלא תעשון אתי הוי משום לתא דעבו"ז מכלל דבמבוזין שרי, ואילו הרשב"א ריטב"א ורמב"ן כתבו מפורש לאסור במבוזין ובאיסור דאורייתא לא שבקינן פשיטותא דידהו: אלא דאפ"ה נ"ל דבנ"ד יהיה מותר אליבא דכו"ע גם לרשב"א וסייעתו והוא דהא יש עוד נ"מ גדולה בין דברים שאיסורן הוי משום לתא דאליל, לבין הדברים שאיסורם הוי משום לא תעשון אתי, דהדברים שאיסורן משום אליל, לאו דוקא לעשותן בידיו אסור אלא אפי' אחרים עשו לו נמי אסור וכמבואר בתו"כ פ' קדושים ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים ת"ל לכם לא, אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא לא תעשו לא לכם. והרמב"ם בסהמ"צ יליף איסור דעשו לו אחרים מקרא דלא תעשון לך פסל, וכן הופסק להלכה דאפי' אחרים עשו לו נמי אסור, ואילו אותן דברים שאיסורן משום לא תעשון אתי אינם אסורים אלא לעושה בידיו אבל אחרים עשו לו שרי וכמפורש בש"ס ר"ה דכ"ד שאני ר"ג דאחרים עשו לו, ולפ"ז בנ"ד דלא הישראל עצמו הוא העושה אלא ע"י פועל נכרי כמ"ש כ"ת, מותר לכל השיטות, לרמב"ם וסמ"ג דסברי דגם צורת אדם הוי איסורו משום לתא דעבו"ז, א"כ בפשיטות מותר לעשות חותמת בצורת אדם ולחתום אותן על האגרת, משום דאגרות הוי בכלל מבוזין ובמבוזין ודאי ליכא איסור אליל, ואפי' לרשב"א וסייעתו דסברי דכל הצורות של משמשי מרום הוי איסורן משום לא תעשון אתי ואין בהן לתא דאליל כלל, דלדידהו נפל היתר דמבוזין משום דבמבוזין כ"ש דאסור לצייר דמות משמשי מרום, אבל אכתי לדידהו יהיה מותר מטעם שעשאו אחרים, דכל שאיסורן משום לא תעשון אתי אינו אסור אלא העשויה ואחרים שעשו לו שרי אפי' להשהותן כההיא דר"ג דהשהה בביתו לצורות הללו, וכ"ש בנ"ד דעשויין למכירה ואינו משהה אותן אצלו כלל, וזו היא אמנם עצה נכונה וחריפה להתיר לכאורה, אבל שוב ראיתי דבנ"ד גם זה אינו דהא תינח בצורת אדם בעלמא שאין בה לתא דאליל לסברת הרשב"א וסייעתו, אבל צורת אדם שבנ"ד היא צורה שעובדים אותה וכמ"ש כ"ת שהם מקדושים שלהם, וא"כ איכא בזה תרתי לגריעותא. צורת אדם וגם צורת אליל, וא"כ אפי' לרשב"א וסייעתו יהיו אסורים בעשיית אחרים מטעם אליל, ובאליל הא אסור אפי' בכה"ג שאחרים עושין, וממ"נ אסור. דהיתירא דמבוזין אינו מועיל כאן משום צורת האדם. דאיסורו משום לא תעשון אתי ובמבוזין כ"ש דאסור. והיתר דעשיית אחרים ג"כ אינו מועיל כיון דהאדם הזה המצויר בחותמות הללו הוא אליל, ובאליל אפי' אחרים עושין אסור, ועוד דמלבד איסור עשייה יש איסור דאורייתא שנהנה מדמי עכו"ם, ולגבי איסור זה אם עשה עכו"ם לחותם זה גרע טפי דאם ישראל היה העושה הוי דינה כעבו"ז של ישראל דאינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, ואם עכו"ם הוא העושה י"ל דאסורה מיד, ואין לומר דדוקא כשנכרי עושה עבו"ז לעצמו הוא דאסרה בעשייה דיכול אדם לאסור דבר שלו, אבל בנ"ד שלא עשה הנכרי לצורך עצמו אלא בתור פועל לבעה"ב ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהא ע"י מעשה יכול לאסור אפי' דבר שאינו שלו כדאיתא בעבו"ז דנ"ד, אלא דזה אינו דהא דע"י מעשה אוסרה היינו כשעושה בה מעשה ובמעשה זו עובדה, אבל הכא אינו עובדה אלא ע"י מעשה זו מייחדה לעכו"ם, וזה לא מהני בשל אחרים וכדאיתא בב"ק דס"ו דרק מצד שקונה הגזלן בשינוי מעשה לזה מהני לענין טומאה מה שמייחד הדבר, אבל אי לא קני לא מהני בשל אחרים, ובנ"ד אינו מכוון לקנות ולגזול רק עושה בתורת פועל ועמ"ש בתשובת ד"מ ח"ד סי' ס"ג, אבל אכתי יש איסור בזה מטעם הראשון שכתבתי דכאן הוי נמי אליל ואסור גם בעשיית אחרים, ומחמת כל אלה איני רואה היתר גמור בנ"ד רק באופן שהנכרי לא יגמור הצורה בשלימות אלא יניחנה סומא בעין אחת ובאופן זה כבר התיר החת"ס חיו"ד סי' קכ"ח אפי' לישראל לעשותה וכ"ש ע"י נכרי: ובאין עוד הנני ידידו הדו"ש אהרן וואלקין. סימן מח ב"ה עש"ק ח' אלול תרצ"א פינסק. כבוד הרב וכו' כש"ת מהור"ר מיכל עפשטיין שליט"א רב באלכסנדרי. ע"ד שאלתו במ"ש הפוסקים ביו"ד סי' קצ"ו דבבדיקת נדה צריכה להכניס העד בחורין ובסדקין עד מקום שהשמש דש, אם זהו רק בדיקה אחת, ואם בדקה עד מקום שהשמש דש אינה צריכה עוד לבדוק תו חורין וסדקין, או שני בדיקות הם. גם בעומק וגם בחורין וסדקים: הנה זה ודאי דשני דברים מיוחדים הם. ואם הכניסה העד בעומק כל כך עד שהשמש דש והחזיקתו על מקום אחד, לא יצאת עוד חובת חורים וסדקים אלא בעינן שבהכנסת העד בעמק תהפוך אותו הנה והנה לכל צד בית החיצון, שזהו כוונת חורין וסדקין, היינו שתהפכנו לכל צדדי בית החיצון, וז"ל הראב"ד בס' בעל הנפש הביאו הב"י יו"ד סי' קצ"ו עתה צריכין אנו לפרש ענין הבדיקה היאך הוא ונאמר כי מצאנו שלש בדיקות חלוקות זו מזו, הראשונה הוא בדיקת קינוח והיא בדיקה ליציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישינות במטה אחת כו', והשנית בדיקת בית החיצון והוא מקום שהשמש דש והיא בדיקה לנדה וזבה ליום ההפסק ולבדיקת השבעה. והשלישית בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון והוא בדיקת הטהרות כאשר אמרו בנדה ד"ה עד שלפני התשמיש אינו ממעט בפקידה מ"ט מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין וסדקין עכ"ל, הרי להדיא דבדיקת