זקן אהרן חלק ב סו

דק"כ דכשהמתה לחמץ ולחלב עד שנעשה משקה חייב גם כרת. ואילו משקין היוצאין מתוך הפרי אין חייב כרת. דהיינו נמי מה"ט דבהמתוהו למאכל גופא הרי גוף הפרי איכא כאן וכמ"ש לעיל. ולפ"ז בנ"ד ביין נסך שנעשה ליי"ש הרי כל כמות היין נתהפך ע"י בישול ליי"ש ומה שייך לומר דאינו אלא זיעה כיון דגוף האיסור נמי יש כאן ודמי ממש להמתה את החמץ, ובשלמא אם לא היה נפרד ונסחט מן היין כ"א זיעת האלקוהל ושאר כמות המים לא היה בכאן אז היה אפשר לומר דאינו אלא זיעה, אבל לא כן הוא סדר עשיית היי"ש אלא שכל כמות היין נתהפך ליי"ש ע"י בישול, וא"כ איך שייך לומר שאינו אלא זיעה כיון דגוף היין נמי ביי"ש. ד) דבר פשוט וברור הוא דזיעה אעפ"י שאינה כגוף האוכל אפ"ה ודאי דלא גרע מאפר דודאי שאין בו לחלוחית וטעמו של המאכל, וא"כ בנ"ד בסתם יינם דקי"ל דגם אפרו אסור כשאר איסורי עכו"ם איך אפשר להתיר משום דאינו אלא זיעה בעלמא. דהא לא גרע הזיעה מאפר השרוף, ואביי דאמר בפסחים טעם דזיעה, התם בערלה מיירי דאפרו מותר כמבואר בסוף מסכת תמורה, ומכל הלין ארבע טעמים הללו וחלוקים שכתבתי נ"ל ברור דלעשות יי"ש מיי"נ אסור לכו"ע אפי' לסוגיא דפסחים ואפי' להפוסקים המתירין ביי"ש שנעשה מתבואה חמוצה או חדש, בזה יודו גם הם דאסור וכטעמים שכתבתי: ובאין עוד הנני ידידו דו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן מז ב"ה יום ג' כ"ו טבת תרצ"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יצחק ווייס מו"צ בגראס ווארדיין (רומיניה). ע"ד שאלתו באיש שעושה חותמות ופרנסתו מזה ויש לו קונים נכרים אשר רוצים לצייר על החותמות צורות משני בני אדם וכנראה שהם מקדושים שלהם והצורות בולטות על החותמות אם מותר לעשותם, והאיש עני הוא אשר על עסק זה פרנסתו ואם לא נתיר לו יוגרם לו הפסד גדול וקלקול פרנסתו זהו תכן השאלה: ובתשובה ע"ז, הנה במשנה דעבו"ז דמ"ג איתא הכי המוצא כלי ועליהן צורת חמה כו' רשב"ג אומר שעל המכובדים אסורים שעל המבוזין מותרין, והכי קי"ל לדינא בכל שאר צורות וכמ"ש הטויו"ד סי' קמ"א בשם הרמב"ן וז"ל ומסתברא שלא אסרו בשאר צורות אלא על המטבעות וכיוצא בהן שהן מכובדים אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות בין שוקעות בין בולטות דליכא למיחש בהו לחשדא עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד שעושה צורות על חותמות ותכלית פעולות חותמות הללו לחתום בהן על אגרות, ואגרת בכלל מבוזים הן וכמ"ש הפת"ש ביו"ד שם ס"ק ט' בשם התפל"מ שהתיר משו"ה לחתום על אגרת אף בצורת אדם שלם משום דאגרת מבוזה הוא ע"ש, והרי לכאורה היתר גמור לנידון דידן: ואמנם באמת יש לפקפק הרבה על היתר זה, אם כי בזה צדקו דברי התפל"מ דאגרת בכלל מבוזין, אבל הוא לא התיר אלא לחתום בחותמות הללו והציור גופא נעשה ע"י אחר נכרי, אכן בנ"ד דהשאלה הוא על עשיית הצורות, בזה קשה להתיר אפי' במבוזין, והרשב"א כתב להדיא לאסור וז"ל הרשב"א דמות שמשין שאסור לעשותן אין חילוק בין מכובדין למבוזין אלא בהנך דאיכא משום חשד אליל מכובדין איכא למיחש לאליל ולא במבוזין אבל דמות שמשין דאיסור דידהו הוי משום לא תעשון אתי אין חילוק בהן עכ"ל, ואי לאו דקאמר הרשב"א לדין זה היינו מקיימין כן מן הסברא דבכל הני שאיסורם הוי משום לא תעשון אתי, מה שייך להתיר במבוזין כיון דהטעם הוא ודאי בזה שאין לפגום ולפתות כבוד דמות משמשי מרום, וכ"ש צורת אדם דהוי צלם אלקים ממש, דמות שהוא מתראה לנביאים ונפקא לן מקרא דלא תעשון אתי, אותי, וגם אם מציירין על מכובדים יש בזה נמי הורדה מכבודן, דמה דמות תערכו לו, וגם איזה שווי ודמיון אפשר למצוא בין דבר היותר מכובד פה בעולם התתתון לעומת מקום ומצב תשמישי מרום כשהם בעולם הגלגלים וכ"ש במדור העליון, ואפי' אם יצוייר על כלי היותר מכובד הוי זה פגם והורדה לעומת מקומם במדור, ומה"ט אפי' על מכובדים אסור לציירם וכ"ש על מבוזים איסורן יותר גדול, ובדברים הללו מבוזין כ"ש דאסור, וכ"כ באמת הריטב"א בחדושיו לעבו"ז דנ"ד דכל דמות משמשי מרום על מכובדין אסור וכ"ש על מבוזין ע"ש, ולפ"ז דמות אדם דהוי צלם אלקים ממש ובדמות זה מתראה לנביאים כ"ש וכ"ש דאסור לציירו אפי' על מכובדין וכ"ש שחלילה חלילה לציירו על מבוזין דבזה הוי מבוזין חסרון וכל היותר מבוזה איסורו יותר חמור: ותמה אקרא על בעל התפל"מ שהבין דרמב"ן שהבאתי לעיל דמחלק בין מבוזין למכובדין חולק עם הרשב"א וסובר דאפי' בהנהו איסורין דנפקא מקרא דלא תעשון אתי, נמי על המבוזין שרי, היאך ס"ד לומר כן והלא שפתי הרמב"ן ברור מללו דדוקא בשאר צורות הוא דמחלק בהכי וכמ"ש שכתב בזה"ל ומסתברא שלא. אסרו בשאר צורות אלא על המטבעות שהן מכובדין וסיים דבריו אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות כו'. הרי להדיא שקרא ושנה לדקדק בדבריו דדוקא בשאר צורות הוא דמחלק כן אבל בצורת אדם ודמות שמשין יודה ודאי לרשב"א דעל מבוזין כ"ש דאסור וכמ"ש: ואין להקשות ע"ז מדברי רשב"ג במשנה דעבו"ז שהבאתי דהא איהו מרא דהאי חילוק שבין מכובדים למבוזין, ושם בצורת חמה ולבנה מיירי דהם משמשי מרום ומלא תעשון אתי הוא דנפקא איסורם ואפ"ה סובר רשב"ג דעל מבוזין שרי, דיש ליישב בפשיטות דהא משנה דהתם במוצא מיירי, שמצא כלים שיש עליהן צורת חמה ולבנה ולא בעושה בידיו להני צורות, ואיסורא דלא תעשון אתי אינו אלא על העשייה, אבל במוצא עשויין אין שום איסור להשחיתן ואפ"ה על מכובדין אסור משום חשדא שיחשדו שהוא עובד אותו, אבל בעושה צורות הללו, על המבוזין כ"ש דאסור וכמ"ש: והנה יש לצדד היתר מדברי הסמ"ג ל"ת כ"ב דמיירי התם בעושה וצר צורה בידיו, ואפ"ה מביא עלה לדברי רשב"ג לחלק בין מכובדין למבוזין, והמעיין בדבריו מוכח להדיא דס"ל דאפי' בעושה צורת אדם נמי שרי על המבוזין, וגם לא יקשה עליו דמאי סברא הוא זה והא כל שאסורין משום לא תעשון אתי, מסתבר דעל המבוזין כ"ש דאסור וכמ"ש לעיל וכטענת הריטב"א, דהסמ"ג לשיטתו שם דס"ל דאיסור זה דלא תעשון אתי גופא, טעם איסורן הוי נמי משום לתא דעבו"ז וכמ"ש שם בתחלת דבריו וז"ל דאסור לעשותן כדי שלא יטעו הטועים וידמו לעבו"ז ע"ש, וכלשון זה כתב נמי הרמב"ם להדיא בפ"ג מהלכות עבו"ז הלכה י' וז"ל אסור לעשות