זקן אהרן חלק ב סה

על כ"ת כלום שאילתא דא צריכה לפנים בפלפולים וביאורים והלא כבר פסקה המחבר ורמ"א להדיא לאיסור בלי שום חולק, והוא מ"ש המחבר ביו"ד סי' קכ"ג סעיכ"ד וז"ל אגוא"ה אדריינט"ו של עכו"ם אסיר בהנאה כיין עצמו, וע"ז כתב הרמ"א וז"ל ופירוש דבריו יי"ש שנעשה מיי"נ אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו עכ"ל, ומקורו מן הריב"ש סי' רצ"ה וא"כ מה ספק אפשר ליפול אחרי הכרעת המחבר ורמ"א, ואף שעל דברי הריב"ש כשהם לעצמם היה מקום להרהר דהראיה שהביא לאיסור ולא אמרינן דזיעה בעלמא הוא מהך דחולין פ' כל הבשר דכל שכיסה הקדירה הרי הוא כאילו ניער אותה ומוליך הטעם בכולו, ולמד מזה שעשן ההבל חשוב משקה, והנה הוא הבין דהאיסור שבכיסה משום דההבל עצמו אסור ובהיות שהבל הזה הולך ומבלבל בכל החתיכה נאסרה כולה מטעם הבל האסור שנבלע בה, ויש להפליא ע"ז דהא רש"י שם כתב להדיא הטעם שהמים עולים למעלה ויורדים מפני הרתיתה ע"ש, הרי להדיא דהאיסור הוא לא משום שההבל גופא אסור וחשיב משקה אלא משום דחום הרתיחה מעלה ומוריד לגוף האיסור, ולפ"ז לבד שאין ראיה מהתם לומר דזיעת האיסור נעשה איסור אלא אדרבה מרש"י מוכת להיפך מדהוצרך לפרש משום חוב הרתיחה מכלל דהזיעה עצמה אין בה איסור, ולא רק מרש"י מוכח כן אלא שגם מן הש"ס מוכח כפרש"י, דאי כפי' הריב"ש דהטעם הוא משום דההבל גופא אסור א"כ מאי קאמר שם לר"י אימר לא ניער ולא כיסה יפה, הא אף שלא יכסה כלל עולה ההבל וכ"ש אם לא כסה יפה, אע"כ דהבל גופא אין בו שום איסור משום דזיעה בעלמא הוא רק מפני שע"י הרתיחה מוליך ומביא לגוף האיסור ממעלה למטה וממטה למעלה ולזה צריך רתיחה גדולה וחזקה ובאם לא כיסה יפה אין חזק הרתיחה יפה, ולדעתי הערה נכונה היא נגד הריב"ש, אבל כל זה אינו שוה לי בשעה שאני רואה כל הסוגיא מחולין דק"כ ובברייתא שם דהטבל והחדש כו' משקין היוצא מהן כמותן ולא אמרינן דזיעה בעלמא הוא, והן אמנם דבש"ס פסחים דכ"ד משמע להיפך דעל ההיא משנה דאין סופגין על משקין היוצא מתותים ורמונים של ערלה מסיק אביי דהטעם הוא משום דאינו אלא זיעה בעלמא, ועל סוגיא זאת סמכו באמת גדולי, האחרונים להתיר השכר שנעשה מחדש ביו"ד סי' רצ"ג וביי"ש שנעשה מחמץ באו"ח סי' תמ"ב, אבל לפ"ז יהיו הסוגיות חלוקות וסותרות זא"ז וכן הבינו האחרונים באמת דהסוגיות חלוקות אלא דהאוסרים ביי"ש של חמץ וחדש סמכו על סוגיא דחולין, והמתירין סמכו על סוגיא דפסחים ועיין בחכ"צ סי' פ'. והנה לא אבוא בזה להשתקע בהלכה זאת ולהכניס ראשי בין הרים גדולים אשר מי יתן ואדע שותא שלהם, ומזקנים אתבונן אם הנו"ב לא רצה להשתקע בענין זה מפני שנצרך לזה כמה שבועות ליישב הסתירה שבין הסוגיות וכלשונו במהדו"ת תאו"ח סי' ס"ד, אני מה אענה אבתרי', כמה עידן ועידנים יעברו ע"ז, ולרובי טרדותי שקאימנא במסכת אחרת איני רשאי להוציא זמן רב בדבר שנוגע רק לפלפול והלכה ולא למעשה באשר למעשה הלא הלכה זאת פסוקה ועומדת ממחבר ורמ"א לאיסור וכמ"ש, ורק בדבורים קצרים אבוא להעיר אשר בנוגע לנ"ד ביי"ש שנעשה מיי"נ לית מאן שיתיר בזה ואסור לכו"ע ואפי' לסוגיא דפסחים ומטעמים ברורים שאבאר, א) דמה שאמר אביי בפסחים דאינו אלא זיעה בעלמא, היינו דמשו"ה אין סופגין ועונשין מלקות על משקין היוצא מתותים ורמונים של ערלה, דעל משנה דאין סופגין קאי התם, ובזה י"ל שפיר דכיון שהפרי נשתנה והיתה למים לא גזרה תורה לענוש מלקות, אבל איסור תורה ודאי שיש גם בזיעה, וגם על טעם דר' זירא שם דמשו"ה אין סופגין משום דהוי שלא כדרך הנאתו כתב הרא"ש שם דמלקות הוא דליכא אבל איסורא איכא, ולמה לא נימא כן גם על טעם דאביי, ולא רק שיכולים אנו לפרש כן אלא שבהכרח לפרש כן דהא כבר זכרתי דבחולין דק"כ מבואר להדיא דמשקין היוצא מהן כמותן ולא אמרינן זיעה בעלמא, ומי לא יתפלא ע"ז שנדחקו האחרונים לומר שהסוגיות חלוקות וסותרות זא"ז, ולמ"ש אין בזה שום סתירה דאביי רק לענין מלקות סובר דלא לקי על משקין אבל איסור ודאי דיש גם על משקין, היוצא מהן וכסוגיא דחולין, דבחולין לא מיירי כ"א באיסור ואיסור יש גם לאביי, ורק בפסחים על משנה דאין סופגין קאי, ומלקות ודאי דלא לקי על משקין היוצא דכיון דנשתנה הפרי מאוכל למשקה לא גזרה תורה ללקות עליה, ואל תשיבני מהא דאמרי' בתולין דאם המתה החמץ והחלב עד שנעשה כמים חייב כרת, הרי שגם עונש יש ע"ז לפום סוגיא דחולין, דהתם שאני דכשהמחה החמץ הרי הוא גוף החמץ אלא שנעשה משקה אבל משקין היוצא מתבואה ופירות אין זה גוף הפרי רק הזיעה, ובההיא הוא דחידש אביי דאין לוקין משום דזיעה בעלמא, אבל איסור ודאי דיש אפי' לאביי, ולהבין לא אוכל דעתן של האחרונים ז"ל שנכנסו בדוחקים עצומים בישוב הסוגיות בשעה שלענ"ד הדברים פשוטים וברורים. ב) אפי' נימא כהבנת האחרונים דלסוגיא דפסחים לא אמרינן משקין היוצא מהן כמותן, אפ"ה בנ"ד אסור גם לסוגיא ההוא בין לטעם דר' זירא ובין לטעם דאביי, דטעם דר' זירא דקאמר התם דמשו"ה אין סופגין על משקין היוצא מתותים של ערלה משום דמשקין הוי שלא כדרך הנאתן לא שייך כ"א במשקה היוצא מתוך האוכל וכגון משקין היוצא מתותים ורמונים כיון דרובם לאכילה קיימי ולא לסחוט משקין מהן ולכן משקין היוצא מהם הוי שלא כדרך הנאתו, וכזה אפשר לומר נמי ביי"ש הנעשה מתבואה דרוב תבואה לאכילה קיימי ולכן משקין היוצא מהן הוי שלא כדרך הנאתו, וכזה אפשר לומר נמי ביי"ש הנעשה מתבואה, דרוב תבואה לאכילה קיימי ולכן משקה היוצא הוי שלא כדרך הנאתו. אבל משקה היוצא מתוך משקה כמו בנ"ד דמעיקרא יין והשתא יי"ש. תחלתו משקה וסופו משקה הוי שפיר כדרך הנאתו, דדרך הנאת כולי עלמא כן, וטעם דאביי דאינו אלא זיעה נמי לא שייך כ"א ביי"ש ושכר שנעשה מתבואה של חמץ וחדש שעיקר האיסור הוא האוכל אבל החריפות והאלקאהל הצפון בתוכו אינו אלא זיעה שיוצא ע"י בישול, וכן איסור דחמץ ודאי דעיקרו על האוכל ולא על האלקוהל דאם לש עיסה חמוצה ולא הוציא שום אלקוהל אסור, משא"כ יי"נ עיקר חשיבת איסורו הוא בשביל האלקוהל שבתוכו, דדל האלקוהל הרי הוא מיא בעלמא שאינו נאסר משום נסך, וא"כ איך אפשר להתירו מטעם דזיעה בעלמא כיון דהזיעה הוא גוף האיסור, ואין לה שום דמיון ליי"ש הנעשה מחמץ דעיקר איסור דחמץ הוא על האוכל, והחריפות באמת אינה אלא זיעה, משא"כ ביין נסך עיקר האיסור הוא הזיעה. ג) דבר ברור הוא דאביי לא קאמר טעם דזיעה כ"א במשקין היוצאין מתוך אוכל אבל בהמחה לאוכל עד שנעשה משקה ודאי דלא שייך טעם דזיעה כיון דגוף האוכל נמי אית בו, ודוקא במשקה הנסחט מתוך האוכל והאוכל נשאר אוכל כמו שהוא, שייך לומר דמשקין הללו שנסחטו ונפרשו מן האוכל אינו אלא זיעה אבל באוכל גופא שנמוח ונעשה משקה לא שייך לומר דזיעה בעלמא הוא כיון שגוף האוכל הוא וכמו שהוכחתי לעיל חילוק זה מסוגיא דחולין