זקן אהרן חלק ב סג

כן מאימת הדין הקשה הרובץ על כל מזייף סחורה, ובהיות שעל העטיקעט כתוב שזה נעשה מחלב פרה עתידין ליתן את הדין אם ימצא איזה זיוף תערובות מין אחר ולכן מנקין ומבדילין ומפרידין אותם ע"י מלאכת החימי' מכל תערובות משום דמירתתי לזייף מה שאפשר להתברר, ולכן אפי' לשיטת המרדכי שהביא הב"י יו"ד סי' קט"ו דס"ל אפי' דליכא דבר טמא נמי אסור, הכא מודה להתיר, דהא הטעם שאוסר המרדכי אפי' בליכא דבר טמא בעדרו היינו משום שמא היה חלב טמא בכלים מקודם, פי' אע"ג דבעדרו ליכא דבר טמא ואין לחוש שמא עירב בשעת החליבה לחלוב גם דבר טמא אבל אכתי ניחוש שמא היה בכלי חלב טמא מה שהביא ממקום אחר ע"ש, וא"כ לא שייך כ"א במקום שרק בעדרו ליכא דבר טמא ובשכונה וסביבה יש משא"כ אם גם בכל השכונה ליכא דבר טמא לא שייך חשש זה, ולפ"ז אצלנו שאין חלב טמא מצוי כל עיקר ובשגם בנ"ד שהחלב נבחן ע"י אנאליז וכמ"ש, דשרי גם למרדכי, ואין לומר דמשום לא פלוג בתקנתא אסרו גם במקום דידעינן ודאי שאין בה תערובות חלב טמא, דזה אינו דכיון דלא שכיח הדבר שיקח אדם לחלוב בכלי כזה שיש בה חלב מקודם ורובא דאינשי לא עבדי הכי לא שייך למיגזר הרוב מפני המיעוט וכמ"ש בחדושי מטה יהונתן על יו"ד סי' קט"ו דעל הרוב משום המיעוט לא שייך למיגזר משום לא פלוג רבנן בתקנתא, ובאחת מתשובותי בחלק ראשון סי' ס"א הוכחתי דסברא זאת מוכרחת לשיטת המרדכי גופא, דהא באמת כולם הרעישו על המרדכי שאוסר אפי' במקום דידעינן ודאי דלית בה תערובות וא"כ היאך יפרש לש"ס דע"ז הנ"ל דקאמר להדיא אי דקא בעי לגבינה ה"נ דמוכח להדיא דבידפינן שלא עירב חלב טמא שרי ובע"כ דמפרש הש"ס הכי דהיה קשה להש"ס אמאי תקנו חז"ל לאסור אף בעשו גבינה מן החלב והא בכה"ג ודאי לית בה תערובות, דחלב טמא אינו עומד וליכא למימר משום לא פלוג כיון דרוב חלב עומד לגבינות ומיעוט בעי לכמכא א"כ לא הוי להו לאסור הרוב משום המיעוט, דעל רוב משום מיעוט לא שייך למיסר משום לא פלוג, וע"ז משני אי דקא בעי לגבינה, פי' אם רוב לגבינה קא בעינן איה"נ דלא הוי אסרינן משום לא פלוג, אלא משום דבעי לכמכא, כלומר דהרוב הוי לכמכא, א"כ שייך שפיר למיגזר משום לא פלוג, הרי דמוכח שיטת המרדכי דלא שייך למיסר הרוב משום המיעוט משום לא פלוג וכמ"ש המפרשים כן בשיטת המרדכי וממילא לא שייך גם השתא לדידן למיסר במקום דידעינן ודאי דלית בה תערובות משום חששא דשמא היה דבר טמא בכלי קודם החליבה. ובפרט בנ"ד דחלב טמא אין מצוי כלל, כן היה נראה להתיר בנ"ד, אכן שוב ראיתי שאין להתיר לכתחלה אפי' במקום שאין שום טעם לאיסור, דהא כבר כתבו דגזירה דחלב הוי דבר שנאסר במנין ואין להתירה בלא מנין אחר גדולים מהם בחכמה ובמנין, ועיין בחת"ס חיו"ד סי' ק"ז שהוכיח מדעת רש"י נמי שסובר דגזירה דחלב גזירה קדמוניות היא שאז אסרוה אמנם משום חשש עירוב דבר טמא, מ"מ לאחר שגזרו ואסרו במנין סתם אסרו כל חלב שאין ישראל רואה את החליבה אפי' כשליכא חשש דבר טמא, וכ"כ הכ"מ בהלכות מאכלות אסורות דחלב הוי דבר שנאסר במנין וממילא דאי"א תו להתיר בשום ענין ואופן אם אין הישראל רואה ובחבורי שם הארכתי הרבה, משם תדרשנו, אלא דאפ"ה נראה להתיר עפמ"ש החת"ס שם לימוד זכות על מה שנתפשט היתר לקנות מפלטר גוי פת שנילושה עם חלב משום דכשנלושה עם קמח ונאפה פנים חדשות בא לכאן וכעין מ"ש בכריתות דף ה' ולא הוי בכלל הגזירה, וא"כ הוה"ד בנ"ד שהפולווער הזה אין אוכלים אותו כמו שהוא אלא משימין אותו בגיבעק ושאקאלאד דפנים חדשות בא לכאן. ואפי' כשנותנים אותו בקאפע שנעשה חלב ממש. אפ"ה יש כאן שינוי בגוף החלב שנשתנה הרבה מטבעו שעומד להתחמץ ולהתקלקל במשך ימים מועטים ואינו מתקיים הרבה וכמ"ש בתענית ד"ז ועי"ז שנעשה כעת לפולווער, פנים חדשות בא לכאן ולא הוי בכלל הגזירה, ונמצא דאין לאסרו משום טעם, חשש דחלב טמא ודאי שאינו כמ"ש, וחשש דנאסר במנין ליכא נמי בכה"ג שנשתנה שינוי גמור ולא הוי בכלל הגזירה, ולכן נ"ל להתיר ואין להאריך יותר: והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן מה ב"ה יום ד' ז' תמוז תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יחזקאל שטערן נ"י בעיר פרעשאוו. ע"ד שאלתו היות שמטעם הממשלה יצאה פקודה לכל הפאבריקאנטין העושים שומן מלאכותיי שמחויבים לערב חמשה פ"צ שומן חזיר באופן שהשומן לאכילה ודאי שאסור כיון דנתערב בתוכו דבר איסור בשיעור כזה שאין בו ששים לבטלו, אם החנוונים רשאים להחזיק השומן בחנות כדי למוכרו לנכרים, דשמא אסור מטעם דאין עושין סחורה בדבר האסור, וצד הספק דבאם נאסור למכור זה בחנות יפסידו החנוונים את הקונים הנכרים גם מסחורות המותרות: ובתשובה ע"ז, הנה הטור יו"ד סי' קי"ז כתב וז"ל אבל נזדמנו לו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים או שצד טמאים עם טהורים מותר למוכרם ובלבד שלא יתכוון לכך עכ"ל, ויש להבין דברי הטור דלכאורה סותר דברי עצמו מרישי' לסופי', דמלשון ובלבד שלא יתכוון לכך' משמע דדוקא כשהצייד לא נתכוון לטמאים כלל, הוא פרש רשת רק לטהורים ולא ידע כלל אם יש שם דבר טמא אלא שבמקרה נזדמן לו גם טמאים, בהא דוקא הוא דשרי בנזדמנו אבל אם בשעה שפרש הרשת היו גם טמאים יחד עם הטהור ונתכוון גם לטמאים אסור, דהכי משמע לשון ובלבד שלא יתכוון, כלומר שלא יהיה לו שום כוונה לטמאים, אכן ברישא במ"ש בתחלת דבריו או שצד טמאים עם טהורין מותר למוכרן לשון זה משמע דבשעת צידה היו גם הטמאים יחד עם הטהורין וידע חזה הצייד שיש כאן נמי טמאים וצד אותם בכוונה, דאין לפרש דבשעת הצידה לא היו כלל הטמאים ופרש הרשת רק לטהורים, ורק במקרה נזדמנו טמאים נמי, א"כ מה צורך היה לכתוב כלל הך בבא דצד טמאים וטהורים, דהא בנזדמנו הוי הדין דאפי' לא נזדמנו לו טהורים כלל רק טמאים לחוד נמי שרי וכמ"ש להדיא איהו גופא בתחלת דבריו, נזדמנו לו טמאין מותר, ולמה לו תו לומר שצד טמאין עם טהורין, א"ו דמ"ש שצד טמאים עם הטהורים היינו שידע מהטמאין ונתכוון גם להם ואפ"ה כיון שהיו גם טהורין שרי, דדווקא לכוון לטמאים לחוד אסרה תורה אבל לטמאים וטהורים שרי, ואמנם הב"י שם כנראה שהרגיש בסתירה זאת וכתב דלרבותא כתב כן הטור שצר טמאים וטהורים, דברישא כשלא ניצודו רק טמאין בהכרח